מאגר סיפורי מורשת

שמי תחיה גרינבאום, גדלתי במשפחה קטנה, אבא, אימא ואני – תחיה, ואח שנולד כשהייתי בת חמש. גדלתי בפנימייה של ילדים ניצולי שואה וילדים עם בעיות במשפחה, כי אבא שלי היה המנהל של הפנימייה. לפנימייה קראו "משק ילדים מוצא" והיא הייתה קרובה לתיאטרון ירושלים בשכונת 'קוממיות'. לא למדנו בפנימייה, הבנות הלכו לעיר לבית הספר לבנות 'יהודה הלוי' והבנים הלכו לבית הספר לבנים 'נווה יעקב'. כשהתבגרתי הלכתי לעבוד בתור מדריכת נוער במועדון נוער בקטמון ו' שזה כמו מרכז קהילתי. אחר כך התקבלתי לעבודה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ועבדתי שם 43 שנה.

תמיד חלמתי שתהיה לי משפחה גדולה שהיא רק שלי, וחיכיתי הרבה שנים עד שמצאתי את עוזי. הוא הגיע עם נדוניה של ארבעה ילדים, נועה בת השבע, ינון (אבא של כותבת התיעוד) בן חמש עשרה, מירב בת שש עשרה ועינת בת שבע עשרה. בגיל ארבעים ושלוש ילדתי את הילד הראשון (והאחרון) שלי. לילד שלי קראתי אבנר על שם אחי שנהרג במלחמת יום כיפור. תמיד רציתי לפחות חמישה ילדים, ותודה לאל, החלום הזה – התגשם.

נכדתי אביטל ואני

זיכרון מהשואה: הבאתי את תמונתו של אבא בן-ציון עם קעקוע המספר על היד שהגרמנים עשו לו.

כשהיה בן שלושים, אבא שלי, בן-ציון גבורין, נשלח לאושוויץ למחנות ההשמדה והעבודה. מהתקופה הזו בחייו נשאר לו הקעקוע של המספר על היד. לאחר מכן אבא שלי עלה לארץ. נולדתי בגבעת ברנר ואבי, כאמור, ניהל מוסד לילדים ניצולי שואה בירושלים.

משחקי ילדות- מפגש מלא נוסטלגיה

המשחקים שנהגנו לשחק אחרי הצהריים היו מחניים, תופסת, תופסת בית חולים – כאשר תפסו מישהו, הוא היה צריך לאחוז באותו מקום ולהעמיד פני חולה ומסכן במשך המשחק, חמש אבנים – חיפשנו בשדה תוך כדי קטיפת פרחים אבנים קטנות ואיתן שיחקנו, וגם – אתגר מיוחד – לשחק חמש אבנים ביד הלא דומיננטית. גם שיחקנו שני חבלים – כמו תות בננה רק עם שני חבלים, ציירנו בגיר קלאס וקפצנו.

את כל אלה שיחקנו.

שבוע השפה העברית

הבאתי למפגש את הספר "הילדים מרחוב מאפו" של שרה נשמית. סיפורם של קבוצת ילדים שגרו בשכנות בעיר קובנה, המוצאים עצמם יום אחד מגורשים מבתיהם, וחייהם מתהפכים באחת. מה יעלה בגורל כל אחד מהם? האם יצליחו לשרוד?

זהו סיפורם של קבוצה של ילדים יהודים שעוברים את השואה. בראשית הסיפור מתגוררים הילדים באותה שכונה בקובנה שבליטא, ברחוב מאפו, אולם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הם מגורשים עם משפחותיהם ודרכיהם נפרדות. בחרתי בספר זה כי שרה נשמית נתנה לי אותו במתנה לכבוד הולדת בני.

תחיה עם הספר

חפץ יקר ללבי

החפץ היקר לי נקרא שעון שולחן והוא שעון מכני, שריד לימים ששעונים כאלו היו נפוצים בטרם הופיעו השעונים האלקטרונים. זה שעון שנבנה כקישוט וניכר שאומן השקיע בו מאמץ רב והרבה כישרון. השעון יוצר בארץ ליטא והוא הובא ארצה על ידי קרוב משפחה של אשתי. עם פטירתו עבר השעון לחמותי ולאחר מכן אלינו. השעון כבר אינו פועל וספק אם ניתן לתקנו. אצלנו יש לו ערך כקישוט ייחודי וכן כזכר לחורבן יהדות אירופה שבעקבותיה הוא הגיע ארצה. החפץ עובר במשפחתנו חמישה דורות.

השעון המשפחתי

הזוית האישית

אביטל: מאוד נהנתי עם סבתא וסבא שלי, שמעתי ולמדתי על התקופה שבה הם חיו, שהיא לחלוטין שונה מהתקופה בה אני חיה, היה לי מעניין והקשר שלי ושל סבתא שלי בהחלט התחזק.