מאגר סיפורי מורשת

יצחק בילדותו עבר עם משפחתו לאוקראינה. משפחתו חיה בעוני תמידי והוא תמיד רצה לקבל יותר ויותר, אם זה היה תפוח או אפרסק או כל דבר שנראה לו כמו "שטות" ועכשיו. אמו תמיד ענתה לו על כך במשפט: "לא! אין לנו כסף, וגם יש בבית עוד 3 אחים ואחות, אין מספיק לכולם". לכן בגיל 13 הוא התחיל לעבוד בבניה ובשיפוצים, זאת לאחר סיום שבע שנות לימוד בבית ספר יסודי.

היה לי קשה ללמוד בגלל העוני והקור ששרר אחרי הגטו. בילדותי הייתי בחוג אגרוף, מפני שכאשר גרתי באוקראינה, העניקו שם ליהודים כינויים לא טובים, ולפיכך רציתי מאוד להחזיר להם וללמוד להגן על עצמי. אני לא אשכח שבכיתה ג' המורה אמרה לי משפט באוקראינית שלא הבנתי, שאלתי אותה מה היא אמרה והיא ענתה לי: "מה אתה לא מבין? אמרתי לך את זה באוקראינית ולא ביהודית". התשובה שלה העציבה אותי מאוד, לכן אזרתי אומץ ושלחתי אותה ללכת לעזאזל. בעקבות האירוע, זימנו אותי למנהל עם אמא שלי. כשסיפרתי למנהל מה קרה, הוא פשוט אמר לי לצאת מהחדר שלו.

עליתי ארצה בסביבות שנות ה-90. בארץ עבדתי מגיל 13 עד גיל 17. בגיל 17 הלכתי לעבוד בשיפוצים בצבא ובזכות המדים של הצבא פגשתי את אשתי, פאניה.

סיפור ההיכרות עם אשתי פאניה

כאשר סיימתי את יומי במסגרת הצבא, צעדתי ברחוב לבוש מדים, פתאום ראיתי את אשתי לעתיד, התאהבתי בה ישר והלכתי איתה הביתה. כבר ביום השני של ההכרות הצעתי לה נישואים ומאז אנחנו ביחד 57 שנים!

למזלי באותה העת, עבדתי בעבודה טובה כצבעי ולכן ברגע שהתחתנו פרנסתי את ההורים שלי ושלה, עבדתי במקצוע הזה מגיל 14. עבדתי מהר וקשה כי לא רציתי שיחסר משהו למשפחתי, כפי שקרה לי בילדות, רציתי שיהיה למשפחתי הכל ושיהיה להם מספיק מהכל. רציתי שיהיה להם אוטו, אוכל, בגדים, בית. לא רציתי שהם יעברו את מה שעברתי בילדות ולכן כשחזרתי הביתה מעבודה אחת, ישר הלכתי לעבודה הבאה, לא ידעתי מנוח. אשתי גם עבדה ועזרה לי בכלכלת הבית. עשיתי הכל רק שהם לא ירגישו כפי שאני הרגשתי בילדות, עזרתי להורים שלה כי כאב לי הלב עליהם. לא היה לי על מי לסמוך, לא רציתי לחיות כמו ההורים שלי, בעוני.

כיום יש לנו בת בשם ג'אנה והיא בת 57 ונכד בן 37 שקוראים לו טוליק (אנטולי). החיים בחיפה טובים, ביום יום אני מטייל שלוש פעמים ביום עם הכלבה שלי והולך לפעילויות ולמפגשים בבית האבות וריקודים, כפי שרקדתי בשמחה במסיבת פורים האחרונה שהכנתם לנו בבית האבות, כמובן שאני לא מפספס זמן איכות בבית יחד עם אשתי פאניה."

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית האבות הספרדי עם תלמידי כיתה ח' מבית ספר עירוני ג'. התמונות מהחוויות השונות מדברות בעד עצמן. החיבור בין יצחק לאיזבל הוא חיבור עוצמתי ומרגש, הן בגלל השפה המשותפת והן בגלל הרגישות, הסבלנות וההכלה שיש לשניהם, יחד עם הרצון להכיר אחד את השנייה וללמוד דברים חדשים.