מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, ישראל ליפצ'וק נולד בתל אביב בתאריך 6.1.1941

בגיל עשר או אחת עשרה, הוא התחיל ללכת לתנועת הנוער "השומר הצעיר", הוא נשאר חבר בתנועה עד גיל 18 כשהתגייס לצבא.

בשומר הצעיר סבא שלי היה בקן הימי שבתל אביב. ה"קן", זה המקום בו התקיימו הפעולות הרגילות, ופעם בשבוע הם יצאו לשוט בים בסירות מפרש או בסירה. בכל מדינת ישראל היה רק "קן ימי" אחד, שמיקומו בנחל הירקון. כשסבא והקבוצה שלו יצאו לים, הם השתתפו בפעולות ובקורסים בהם למדו דברים שונים ובכל פעם כשסיימו שלב עברו לשלב ההכשרה הבא וקיבלו דרגות א', ב', ג'.

כשהם היו יוצאים לשיט, היו כמה ששטו לכל מיני מקומות. חלק מהילדים החזיקו את המפרש, אחד היה על ההגה וכל מי שלא עשה כלום, היה צריך לשבת. הם היו דרוכים תמיד, כי סירת מפרש זאת לא סירה גדולה. סבא שלי מספר שבפעם הראשונה שהם יצאו לשיט, הוא גילה שיש לו מחלת ים, בגלל תנועות הסירה והגלים. כל שיט נמשך בין שעתיים לשלוש שעות, ובסוף השיט הם חזרו לבית סוסישקי, המקום בו עגנו הסירות. את הסירה העלו וקשרו למזח עם חבל. היו גם סירות שנזקקו לתיקון. סירות כאלה העלו לתחנת רידינג, תקנו והחזירו למעגן בירקון. זה היה ברידינג, תחנת החשמל בצפון תל אביב.

בפעולות הרגילות של השומר הצעיר הם שיחקו משחקים, כמו "הקדרים באים", "איש לא ירא" (משחק בו צריך לעבור ממקום למקום עד שמגיעים למקום מסוים שקבעו מראש. מי שמגיע ראשון מנצח) וכדורסל. לפעמים היו פעולות על נושאים מסוימים שהמדריך בחר, ותמיד בסוף הפעולה שרו שירים.

בשומר הצעיר הם למדו חתירה בסירת משוטים כל חופש גדול. בסירות מפרש הם לא למדו לשוט מפני שזה מאוד קשה – הסירה שטה לפי כיוון הרוח, יש רוח קדמית, רוח גבית ועושים "גנדים". גנדים זה שיט בזיגזג, ואם יש רוח נגדית, אפשר לשוט בזיגזג כך שהרוח לא תהיה מול הסירה, אלא בצד שלה. זה מאפשר להתקדם בלי שהרוח תפריע. בקיצור, להשיט סירת מפרש זה ממש מסובך.

כשסבא היה בן 16, הוא עבר לקן רגיל ברמת גן כי הקן הימי שהיה בצפון תל אביב, נסגר.

בגיל 18 הוא עזב את השומר הצעיר והתגייס לצבא. בשירות הסדיר הוא שירת בנח"ל מוצנח. הוא וחבריו מהתנועה צנחו בין 8 ל-10 פעמים, גם ביום וגם בלילה, וקיבלו ביחד כנפי צניחה.

קצת לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, סבא השתחרר והתחיל את החיים האזרחיים, אבל אז הגיע לביתו נציג מטעם הצבא, הורה לו לארוז את הציוד הצבאי ולהגיע לנקודת המפגש שנקבעה עבור יחידתו. שם הוא פגש מילואימניקים נוספים שגויסו. ממקום הריכוז העבירו את כולם לאוטובוסים לנקודת מפגש גדולה יותר. הנח"ל המוצנח חבר לחטיבת הצנחנים, והם חולקו לשניים. החצי שסבא שלי היה בו, עלה לרמה הסורית.

הם היו עתודה והלכו לעזור במקומות שבהם היו צריכים אותם. לקראת סוף המלחמה, נהרגו שני חברים של סבא מהגרעין, לאחר שעלו על מוקש. במלחמה זו ישראל כבשה את רמת הגולן, שעד אז היתה בשטח סוריה. סבא סיפר כשהמלחמה הסתיימה, הם שמעו על זה, לראשונה, ברדיו ואח"כ גם דרך הצבא.

כולם התרגשו, אך השמחה לא הייתה שלמה, כי אנשים רבים נפצעו ואיבדו את חייהם במהלך הקרב. סבא אומר שאחרי המלחמה לא היה לו תיאבון, הוא לא היה צמא ולא שתה, ולא היה לו כוח לכלום.

לאחר המלחמה, הם הגיעו לעיר העתיקה בירושלים כדי לראות את הכותל המערבי. היו שם אנשים רבים שבאו מכל הארץ. סבא סיפר לי שבאותם ימים, הכותל לא נראה כמו היום. אחרי המלחמה, כשהכותל עבר לידינו, בנו שם רחבה גדולה.

לאחר הצבא, סבא התחיל ללמוד ראיית חשבון. מאחר שלא הייתה לו בגרות, הוא למד והשלים את בחינות הבגרות בבית ספר מקצועי. לאחר שסיים את לימודיו, הוא תחיל לעבוד כרואה חשבון בחברות שונות. הוא בחר לעבוד דווקא בראיית חשבון מפני שאהב מתמטיקה, ואת השילוב בינה לבין כלכלה, מנהל עסקים והנהלת חשבונות.

סבא הכיר את סבתא במועדון בתל אביב, והם נישאו בתל אביב באולם. כשהם התחתנו, הוא הרגיש התרגשות כמו של צניחה: "עולים למעלה וכל אחד צריך לקפוץ, ואז יש גם סכנה – שאם ניפול ולא יפתח המצנח", כך מתאר סבא את הרגשתו.

כשנולד לסבא וסבתא הילד הראשון (אבא שלי), הם ממש התרגשו. סבתא ילדה בבית היולדות בקריה בתל אביב. לאחר שהתינוק נולד, סבא אומר שהם בקושי ישנו בלילות, כי התינוק בכה.

לסבא יש שלושה חברים שהכיר עוד מימי חברותו בתנועת השומר הצעיר. הם היו בחתונה שלו  והיגיעו גם כשחגגנו לסבא את יום ההולדת ה – 80. מאחר שהם גרים במרחקים גדולים זה מזה, הם נפגשים אחת לשנה בטיול משותף או באיזה כנס.

היום סבא עדיין עובד בחברה אחת, אבל פחות מפעם. הוא שוחה שלוש פעמים בשבוע בקאנטרי בראשון לציון, וצועד בים שלוש פעמים בשבוע. הוא גר ביחד עם סבתא חנה בראשון לציון, ואנחנו נפגשים איתם פעם בשבועיים.

הזוית האישית

איה: היה לי מעניין להכיר את החיים של סבא שלי כשהוא היה ילד ונער, כי לא הכרתי שום דבר מזה לפני. זה היה כיף להכיר את סיפור החיים שלו, שמחתי על ההזדמנות.