מאגר סיפורי מורשת

שמי יואב בנימיני, סבא של דפנה עמה אני משתתף השנה בתוכנית הקשר הרב דורי ויחד תיעדנו את סיפורי.

בכיתה ה׳ אני ומשפחתי עברנו לשלוש שנים לטורקיה. בהתחלה לאדנה, ואז לאיסטנבול. בעדנה, לא היה בית ספר מתאים ואמי הייתה מורתי, כשהיא לא בישלה, לעומת פעמים אחדות שהיא עשתה את שני הדברים בו זמנית. גם ילדים בגילי לא היו. חיפשתי מה לעשות וכך התחלתי בתחביבי – בנגרות. התחלתי כי בעבודה של אבי היה מחסן עצים ונגר ישראלי ששמח כשבאתי אליו וממנו למדתי לאהוב לעבוד עם עצים.

לציור הגעתי, כי גם זה משהו שאפשר לעשות לבד. הפרויקט הגדול שעשיתי היה סוכת עץ. הסוכה יצאה יפה מאוד אבל בסוף החג כשבאתי לפרק אותה נתליתי על הגדר, נפלתי, נחתכתי עמוקות, ועד היום יש לי צלקת. כשהגעתי חזרה לבית ספר בארץ, היה לי שיעור נגרות. במשך כל השנה עבדנו על חפץ אחד, היה מאוד משעמם, וקיבלתי ציון גרוע, אך אהבתי לנגרות לא פחתה. במרוצת השנים בניתי הרבה רהיטים: ארונות, שולחנות, מיטה, ועוד… דפנה (הכותבת) אוהבת בעיקר את בית העץ, ואת השולחן שאפשר להחליק עליו מעץ אקליפטוס שבניתי. גם הכנו ביחד את החנוכייה בצורת זוג יונים לתערוכת בית הספר שלה.

 נכדיי

תחביב – נגרות

טרטוטה

השם המוזר הזה היה שם המשפחה של סבא שלי. השם הגיע אליו מכך שסבו היה יתום וכאשר היה צריך לגייס אותו לצבא הרוסי קנו לו קרוביו שם של מישהו שכבר היה בצבא, כי בימים ההם יהודי שהתגייס לצבא לא היה יכול לשמור על יהדותו.

כאשר סבי יהודה הגיע לארץ עם אחיו אחותו ואביו בעלייה השלישית, הם שינו את שמם לשם עיברי מאחר ולאבא שלהם קראו בנימין הם בחרו בשם בנימיני ומאז שם המשפחה של משפחתי הוא בנימיני.

כשהם הגיעו לארץ התחילו לעבוד בתל אביב ובתמונה אתם רואים את יהודה ואחיו רוכבים על גמלים ומביאים זיפזיף (שברי הצדפים והחול על שפת הים) לבניינים. יוסקה, אבי, מספר שבילדותו הוא היה עוזר לאבא יהודה עם הגמלים.

בתמונה אתם רואים את יהודה ואחיו רוכבים על גמלים ומביאים זיפזיף

אמי טובה, או גוסטה כפי שנקראה בילדותה, עלתה מפולין בגיל 12 ואת יוסקה הכירה בתיכון. ביחד הם הלכו לשומר הצעיר ביחד יצאו לקיבוץ גן שמואל אותו עזבו כי אבי התחיל ללמוד הנדסה בטכניון. מלחמת העצמאות הפסיקה את הלימודים, הוא התגייס לצבא, היה קצין בחיל ההנדסה ליווה שיירות מתל אביב לחיפה ומחיפה לירושלים. בקרבות בדרום נפצע בראשו והובהל לבית חולים בלינסון אמי בחודשה התשיעי להריון הגיעה לבית חולים ויצאה משם רק אחרי שאני החמוד והמתוק נולדתי.

הפתעת יום כיפור

בשנת 1973, כבר הייתי נשוי ליעל ואבא ליאיר. כמו כן, הייתי קצין מרגמות במילואים בצנחנים (ומאז גם שמיעתי לקויה). בראש השנה נסענו להורי בחיפה. כמו בכל יום כיפור הלכתי עם יוסקה לבית הכנסת בשעה 10:00 בבוקר התחילו להסתובב מכוניות ברחובות, מעשה נדיר מאוד ביום כיפור. בהמשך ראינו אנשים עוזבים את בית הכנסת בבהילות ובשעה 14:00 בצהריים שמענו אזעקת צופרים, פתחנו רדיו וגילינו שצבאות מצריים וסוריה תוקפים את ישראל ברדיו נשמעו סיסמאות הקריאה למילואים. ההפתעה הייתה מוחלטת! אחרי הניצחון הכביר במלחמת ששת הימים היינו בטוחים שישראל חזקה ואי אפשר להפתיע אותה שר הביטחון דיין אמר ביהירות עדיף שרם א שיח בלי שלום מאשר שלום בלי שרם א שיח.

באותו ערב יוסקה כבר היה במילואים בהגנה האזרחית ואני כבר בצנחנים. יחידתנו הופנתה צפונה והתמקמנו במטע תפוחים למרגלות הגולן על הגולן התנהלו קרבות שריון כבדים מאוד וכל זאת אנחנו רק מתאמנים ראינו מטוסים מחיל האוויר שלנו נופלים בקרב אחרי ארבעה ימים הסורי נעצרו כשהם משקיפים על הכנרת והודפו ישר לנקודת ההתחלה. רק אז התחיל החלק שלנו במלחמה השתתפנו בכיבוש מוצבים סורים והחשוב שבהם נקרא תל שאמס. בהגנה על תל שאמס בפני התקפת נגד סורית, היה תפקיד קריטי למרגמות שלנו וכך כשהגדוד הוטס בהליקופטרים לכבוש את מוצב החרמון הסורי. גם שתי המרגמות שלנו הגיעו למרום החרמון. הלחימה בחזית הצפון נמשכה חצי שנה שבמהלכה גם התמודדנו עם קור ושלג וגם (קצת) נהנינו מנופים נהדרים.

הכותבת מאוד אהבה את הסיפור הבא:

בזמן ההפגזות הייתי רץ בין עמדת התצפית לעמדת המרגמות, חברי מסרו לי גלויה שהגיעה מיעל. בהתלהבות קראתי ״לבן שלי יש שן!״ החיילים שלי הסתכלו עלי בפליאה, רעש ההפגזות היה נורא ״בן כמה הבן שלך?״ שאלו ״הוא לא בן חצי שנה?״, ״כן״, עניתי ״אז למה רק בגיל חצי שנה נתתם לו שם?״

את הסיפור הזה סיפרתי לכל הנכדים בערב שמחת תורה בטיול ברמת הגולן בו הצבעתי על כל המקומות בהם התרחשו הקרבות.

לצערי למחרת ההפתעה קרתה מחדש חמישים שנה אחרי מלחמת יום כיפור וגם היא נמשכת כבר כמעט חצי שנה.

 סבא יואב בנימיני מספר על חוויותיו ממלחמת יום הכיפורים

שני דורות של סטטיסטיקאים

מגיל צעיר אהבתי לפתור תרגילים בחשבון שסבא שלי יהודה היה נותן לי ואהבתי לקרוא את אנציקלופדיה ״מעין״ על מדע והמצאות ועל המדענים מאחוריהם. כבר בגיל צעיר החלטתי שכשאהיה גדול אעסוק במדע. בתיכון מאוד אהבתי מתמטיקה (במיוחד גאומטריה) ופיזיקה. מאחר והמשכתי לצייר ומאוד אהבתי גם את זה ואחרי הצבא התלבטתי אם ללמוד ארכיטקטורה. בכל זאת הלכתי אחרי חלום ילדותי ובאוניברסיטה למדתי מתמטיקה ופיזיקה. עם סיום תואר ראשון שוב התלבטתי, אבל אז פרצה מלחמת יום כיפור וכפי שסיפרתי במקום ללמוד גויסתי לחצי שנה, כשהשתחררתי בדיוק פתחו אפשרות ללמוד תואר שני במתמטיקה, קפצתי על ההזדמנות. בסוף השלמתי עבודה בתורת המשחקים המתמטית, אצל חתן פרס נובל פרופ׳ אומן. שוב עמדתי בפני החלטה כיצד להמשיך את לימודי? הפעם החלטתי לשלב ארכיטקטורה ומתמטיקה וללמוד חקר ביצועים ובינוי ערים באוניברסיטת פרינסטון שבארצות הברית.

שם שמעתי קורס בסטטיסטיקה אצל פרופ׳ תוכי (כן כן זה שמו האמיתי) כמובן שבאנגלית המילה שאומרת תוכי היא אחרת. התלהבתי מכך שתוכי שילב מתמטיקה עם ציור בכך שהמציא דרכים לתאר נתונים באמצעות דיאגרמות, וכך התאהבתי בסטטיסטיקה. מאוחר יותר ראיתי, שוב לפי דבריו של תוכי, שהסטטיסטיקה משחקת במגרש האחורי של כל המדעים. כך הגעתי בסופו של דבר להגשים את החלום מהילדות. הצליח בעבודתי המדעית, ולשמחתי ולשמחת נכדי גם לזכות בפרס ישראל.

במשך השנים נחשף בני יובל להנאה שיש לי מעבודתי הסטטיסטית. גם הוא התחיל ללמוד מקצועות שונים, אבל בסוף החליט לעשות דוקטורט בסטטיסטיקה באוניברסיטת ברקלי, ושם הכותבת החמודה מאוד נולדה. אני כעת פרופ׳ באוניברסיטת תל אביב, יובל מרצה בכיר באוניברסיטה העברית – שנינו בסטטיסטיקה.

בתמונה, אני עם יובל בני ונכדתי דפנה

הזוית האישית

דפנה: היה לי מאוד כיף לגלות על סבא דברים חדשים לגבי השורשים שלי ולגבי כל התפניות בחיים של סבא. נהניתי להיות עם סבא אחר הצהריים.

סבא יואב: בקשתה של דפנה להשתתף עימה בתוכנית הקשר הבין דורי פגשה אותי בדיוק בזמן המתאים. במלאת חמישים שנה למלחמת יום כיפור שהשפיעה על חיי באופן עמוק, כמו על חיי רבים מחברי, חשבתי שזה הזמן לספר לילדי ונכדי את שעבר עלינו. וכך יזמנו טיול בערב שמחת תורה לרמת הגולן, שם שיתפתי את כולם בחוויותי מאותה תקופה. המלחמה שפרצה יום למחרת טלטלה את כולנו בהיותה חזרה מכאיבה של אותה תופעה.

מבחינתי כל הפרויקט עמד בסימן זה, וראיתי שגם אצל דפנה הייתה התחושה שצריך לספר על כל הקורות אותי בתקופה זו מסיפורים גדולים ועד קטנים. יחד עם זאת, מצאתי אצל דפנה סקרנות רבה גם להיסטוריה הרחוקה של המשפחה ושלי, ואני נהניתי מאד למלא סקרנות זו.

מאחל לדפנה שתמשיך ותגלה סקרנות לאנשים בחייה, ובפרט לנבי בני המשפחה הקרובים והרחוקים. חוץ מזה אני מאחל לה שתלמד במהרה הדפסה עיוורת כך שנוכל לכתוב במהירות סיפורים נוספים.

הערת המערכת: על פועלו של פרופ'  יואב בנימיני, חתן פרס ישראל בחקר הכלכלה והסטטיסטיקה לשנת 2012 (תשע"ב)  ניתן לקרוא בקישור: יואב בנימיני