מאגר סיפורי מורשת

פתיח

סבתא חנה נולדה בשנת 1935 בעיר העתיקה בירושלים, ליוסף אלתר ופרידה לוין. סבתא הייתה הבת השנייה במשפחה בת חמישה ילדים.

ילדות בירושלים

עד שהייתה סבתא בת חצי שנה, היא גרה בעיר העתיקה בירושלים. כשהייתה בת חצי שנה הם עברו למערב העיר ליד מחנה שנלר. כל פעם שסבתא הייתה הולכת לכותל היא הייתה רואה את ביתה בדרך.

בבית הספר היסודי סבתא למדה בבית הספר רוחמה, שהיה ברחוב דוד ילין, ליד מאה שערים ואחר כך בתיכון "מעלה". סבתא הייתה תמיד תלמידה מצטיינת.

היא התגייסה לצבא בשנת 1953, ל"הכשרה". במסגרת התפקיד היא עזרה במגוון תפקידים בקיבוצים שונים, כמו בקיבוץ ראש הנקרה ושם גילתה את אהבתה הגדולה לתינוקות וכך החליטה להיות מיילדת. סבתא למדה בבית ספר לאחיות בשנים 1955-1958 במשך שלוש שנים. מתום לימודיה ועד יציאתה לפנסיה, כ-50 שנה, עבדה בתור מיילדת בבית חולים הדסה עין כרם, בירושלים.

סבתא הכירה את סבא שלי, אלכנסדר הדר, בבית הבראה, אשר נשלחה אליו מטעם הצבא בדיוק כשסבא שלי נשלח לשם, גם הוא על ידי הצבא. הם נישאו בשנת 1961, ויש להם ארבעה בנים: אביתר, איתי (אבא שלי), יואב ואמנון. היום יש להם שנים עשר נכדים. הגדול בן 25 והקטן בן 17.

סיפורים מירושלים

סבתא שלי סיפרה לי רבות על המקום של המילה הכתובה בימי ילדותה.

האהבה למילה הכתובה הייתה חלק מהבית של סבתא. אבא שלה עבד בבית דפוס לעיתונים. הוא היה הטכנאי של מכונת ההקלדה הראשית. סבתא מתארת את מכונת הדפוס כמכונה ענקית בגודל של הסלון שלהם (בערך 6 מטרים). מכונת הדפוס, שנחשבה מודרנית, השתמשה בשיטת דפוס הנקרא אופסט (offset). בשיטה זו הכיתוב או התמונה מועברים ללוח, המוצמד לגליל הצבע, ואל הבלנקט, גליל ריק עם "שמיכת גומי", המעבירה את הדברים מהלוח לנייר. במכונת דפוס זו הדפיסו את כל העיתונים, הספרים, השבועונים, העלונים וחומרים נוספים שהודפסו בירושלים באותה עת.

כשסבתא הייתה בת 5 היא כבר ידעה לקרוא. אביה היה מביא ספרים חדשים הביתה מבית הדפוס וסבתא חנה הייתה קוראת את כולם, אבל זה לא היה לה מספיק. לסבתא היה גם מנוי בספרייה העירונית, לשם מאוד אהבה ללכת. הספריה הייתה ברחוב יפו – מרחק הליכה של חצי שעה מהבית שלה, בשכונת כרם ליד מאה שערים. עוד בדרך הייתה קוראת את הספר שהשאילה ועד שחזרה הביתה, כבר הייתה מסיימת אותו. כשביקשה להשאיל ספר נוסף מהספריה באותו היום הייתה עונה לה הספרנית: "ילדה, פעמיים לא קוראים ביום אחד". עד היום כשמגיעים לסבתא, יש ערימה של ספרים שהיא קוראת, שמתחלפת במלואה כל שבוע. הז'אנר האהוב על סבתא היה רומנטיקה, אך היא אהבה את כל הז'אנרים וקראה הכל.

סבתא זוכרת במיוחד מבית ילדותה את החור שהיה בחלון, שנועד להכניס את העיתונים שהביא מחלק העיתונים הביתה. היא מספרת שאחיה מאוד פחדו מהחור ולא יכלו לישון, לכן אביה המציא "פטנט", ככה סבתא קראה לזה: מעין פלסטיק שכיסה את החור – וכך הילדים יכלו לישון בשקט והעיתון יכול היה להיכנס הביתה גם הוא. סבתא הרגישה נחת מפתרון זה.

הסבתא של סבתא שלי הייתה מאוד משמעותית בחיים שלה. בכל בוקר סבתא שלה הייתה לוקחת אותה ועוד שתי ילדות שהיו שכנות שלהן לבית הספר וחזרה. סבתא בילתה הרבה מאוד בבית הסבתא שלה, שגרה מולם, ואירחה לה לחברה. בית הוריה של סבתא היה מאוד קטן. כשני חדרים לשבעה אנשים. כשאחיה הקטן מוטי נולד, היא אף עברה לישון על הספה אצל סבתה.

סבתא זוכרת מבית הספר בעיקר את הבית כנסת, שהיה בתוך בית הספר כי הם בילו שם הרבה, במיוחד בימי שישי, שם היו עושים הילדים הצגות. בילדותה סבתא הייתה בתנועת הנוער הצופים. לימים הסתבר שבאותו הזמן גם סבא שלי היה באותו השבט, אך השניים לא הכירו אחד את השני.

תפקיד ההכשרה שסבתא עשתה בצבא היה מעניין. היא הועברה מטעם הצבא לקיבוצים ושם הייתה עוזרת בכל דבר שרצו, משטיפת כלים ועד טיפול בילדים. אחרי שסיימה את הלימודים בבית הספר לאחיות, הצבא שלח אותה לקיבוץ ראש הנקרה. אבל בראש הנקרה לא היה לה מה לעשות. היא אמנם הייתה עוזרת במשך שעה לחולים וכו' אך לא הייתה מספיק עבודה כאחות וברוב הזמן סייעה בשטיפת כלים. זו אחת הסיבות שהחליטה בסוף לעזוב את הקיבוץ, החלטה שהייתה להם מאוד קשה.

כשסבתא הגיעה להדסה עין כרם כמיילדת היא הייתה מאושרת. היא מספרת על איך זה להיות מיילדת, שכולם מכירים את כולם, היא עזרה ליילד את כולם. אנשים שלא הכירה היו ניגשים אליה ברחוב ואומרים לה: "הנה המיילדת שלי" והיו מאוד שמחים לראותה. זה מאוד שיעשע אותה להיות "מפורסמת" בקרב האנשים, אבל היא בעיקר נהנתה מהאנשים המעניינים והנהדרים שפגשה לאורך השנים. להיות מיילדת איפשר לה לפגוש כל הזמן אנשים נהדרים ולחוות בכל יום מחדש את רגעי השיא של הבריאה.

כיום סבתא בעיקר קוראת ספרים, אוהבת לשחק סוליטר וחיה עם סבא, חיים באושר.

הזוית האישית

אמיר הנכד המתעד: סבתא שלי מאוד קרובה אליי. מאז שהייתי ילד קטן ביליתי איתה הרבה מאוד שעות. אבל החוויה של לשמוע על הילדות שלה, על דברים שהיא עברה, שכל כך שונים מהיום, זו הייתה פשוט חוויה נהדרת עבורי. גם סבתא חוזרת ואומרת שזו הייתה חוויה נהדרת. היא דיברה על דברים שכבר לא זכרה שהיא זוכרת. לשמוע את הסיפורים האלה בפעם הראשונה הינה חוויה בלתי נשכחת ומעניינת. אנו נרצה לאחל אחד לשני עוד המון שנים של בריאות.