מאגר סיפורי מורשת

סבתא אסתר מספרת לנכדתה שטערני,

שמי אסתר ולס נולדתי בתאריך כ"ט שבט ה'תש"ד בהר הצופים בירושלים להוריי הרב יהודה אריה לייב ורבקה דרוק.

אני  הבכורה במשפחה ויש לי ארבעה אחים ושתי אחיות צעירים ממני. גדלתי בירושלים עד גיל 13 ואז עברנו לכפר חב"ד ושם היא גרתי עד לנישואיי, ואז חזרתי לירושלים.

חיי היום יום בילדותי

החיים בילדותי היו שונים עד מאוד מהחיים היום. כיוון שלא היו משתמשים בחשמל בזמננו, היינו מבשלים בפתילייה. בפתילייה היה למטה קיבולת נפט ולמעלה פתיל שאותו מציתים ועליו ברזלים, את הסיר או הקומקום היו מעמידים על ברזלים. לתאורה בלילות היינו משתמשים בעששית, מנורה מיוחדת שבתחתיתה היה מקום להוסיף נפט, ומעל מגן זכוכית למען בטיחות הילדים.

בילדותי

את הכביסה, כמובן, לא כיבסו במכונת כביסה אלא בידיים. הרתחנו מים על גבי כלי מיוחד שנקרא פרימוס. היינו שמים בו נפט, באמצעות הברנר הבערנו את האש, הנפט היה נשאב לאש. מעל הפרימוס היו מניחים חבית גדולה עם מים ושביבי סבון, בתוך החבית הכנסנו את הכביסה הלבנה, שהייתה צריכה לעבור הרתחה.

את האוכל חיממנו על פתיליה, זו כירה שיש לה להבה קטנה יותר מהפרימוס. היא בנויה באותה צורה של הפרימוס. אך, הלהבה שלה שונה והיא שימשה לבישול איטי, למאכלים שצורכים חום פחות עוצמתי.

לתאורה בלילה, היינו משתמשים בעששית, מנורה מיוחדת שבתחתיתה היה מקום להוסיף נפט, ומעל מגן זכוכית למען בטיחות הילדים.

 פתיליה

ילדות תחת השלטון הבריטי

כשנולדתי שלטו הבריטים בארץ, הם לא ראו בעין יפה את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, והם הציקו ליהודים בצורות שונות. כדי להילחם בבריטים ובערבים שהיו בארץ, קמו תנועות מחתרתיות שונות של יהודים. מידי פעם הבריטים ערכו חיפושים כדי לתפוס את אנשי המחתרות,

אני זוכרת, שיום אחד, כשהייתי בגיל ארבע יצאתי עם אבא ואימא שלי. צעדנו ברחוב, אבא שלי כבר הספיק לחצות את הכביש. ופתאום הבריטים החליטו לשים מחסום בין המדרכה לכביש כדי לחפש את אנשי המחתרות. אני ואימא שלי נשארנו במדרכה הנגדית בלי אבא. כילדה, אני זוכרת, שזה היה לי קשה מאוד לראות את זה.

משפחתה של סבתא

מלחמת השחרור ומלחמת סיני

מיד לאחר מכן פרצה מלחמת השחרור – מלחמת העצמאות. זו  הייתה מלחמה מפחידה. נדדנו ממקום למקום, וזה נמשך הרבה זמן. בהתחלה עברנו מהבית שלנו לחנות של סבא שלי. שם התחבאנו במחסן שלו. אחר כך עברנו לשכונת קטמון, שמשם הערבים ברחו. אנחנו התמקמנו בבתים שלהם ושם היה לנו רגוע יותר, ואפילו היה לנו מקלחות אמתיות כי עד אז לא ידענו מה זה.

כשהסתיימה המלחמה, חזרנו חזרה לבית שלנו הקודם בשכונת בית ישראל. ירושלים הייתה חצויה. החלק המערבי היה שייך לישראל, והחלק המזרחי היה שייך לירדן. בשכונה שלנו הציבו  גדרות תיל ואסור היה לעבור לעבר השני של הגדר, כי שם שלטו הירדנים. היינו מוגבלים בכל מיני מקומות, שחלילה לא נעבור את הגבול.

שיחקנו במשחקים שכל ילד משחק: קלאס, גומי וחבל. יכולנו לשחק גם בשכונות האחרות, אבל רק באלו שקרובות לבית. לפעמים תוך כדי משחק הערבים היו יורים, ואז היינו חייבות לרוץ ולהתחבא בבתים.

כשהייתי בת 11 הייתה מלחמת סיני, בעקבות הפדאיונים (מחבלים) שחדרו לישראל דרך מצרים. הם עברו ממקום למקום והזיקו ליהודים ברכוש ובנפש.ואז המדינה החליטה לצאת למלחמה נגדם. מלחמה זו לא הייתה בירושלים. אבל אנחנו הרגשנו אותה. פעם בשבת הלכתי ברחוב וראיתי הרבה מכוניות נוסעות. בדרך כלל בשבת לא נסעו מכוניות בשכונה שגרנו, אך באותו יום ריכזו את כל החיילים כדי לצאת למלחמה.

עברתי חמש מלחמות במהלך החיים שלי: מלחמת השחרור, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת שלום הגליל הראשונה ומלחמת שלום הגליל השנייה.

לימודיי

כשעברנו לגור בכפר חב"ד, עברתי ללמוד בכפר. הרב לייב'קה זלמנוב- לימד אותי הלכות שבת, חסידות ודינים. הרב שמואל חפר היה המנהל שלי וגם מורה, והיה לו קשר אישי עם כל אחת מהתלמידות.

באותה תקופה בכפר חב"ד היו משפחות מעטות ולא היו מספיק תלמידות בבית הספר. בכל כיתה היו חמש בנות מהכפר ושאר הבנות גרו מחוץ לכפר והתאכסנו בפנימייה. בית הספר לא היה מוכר עדיין במשרד החינוך, ואפילו לא היו לנו תעודות בגרות, כיתות התיכון נחשבו המשך ליסודי.

רק לאחר שעזבתי את התיכון הוא הוכר באופן רשמי על ידי משרד החינוך והחלו לעשות בגרויות.

 ביום נישואי

מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים הייתה מדאיגה ומפחידה. זה פגש אותי, כשכבר הייתי אימא לשלושה ילדים והייתי צריכה לדאוג להם גם. וכבר לפני שפרצה המלחמה הזו התכוננו לקראתה – הכנו שוחות, קירות מגן עשינו את כל ההכנות הגשמיות לקראת מלחמה וחוץ מזה התפללנו.

כשהתחילה המלחמה היינו באוטובוס בדרך לעבודה בשעה שמונה בבוקר. אני וסבא ירדנו באותה תחנה. ואז לפתע נשמעה אזעקה. רצנו מהר לבית הספר, כל התלמידים ירדו למקלט ואנחנו אחריהם.

למרות ששלושת הילדים שלנו היו בבית, לא עזבתי את בית הספר ונשארתי ביחד עם המורות להשגיח על התלמידים. כל רגע באו הורים לקחת את הילדים שלהם ובית הספר כמעט התרוקן. בשעה אחת עשרה, המנהל אמר, שמכיוון, שכמעט כל הילדים הלכו לביתם, אנחנו, הצוות החנוכי, גם יכולים לשוב לביתנו.

אז רק יצאנו מבית הספר, הגענו לתחנה, ובדיוק האוטובוס ברח. ובאותו רגע שמענו שוב אזעקה ופגזים. רצנו למרכז הקהילתי ונכנסנו למקלט שלהם. ולאחר כמה זמן הבנו שלא מתאים שנישאר שם. אז חזרנו לבית הספר, והמנהל ביקש מהנהג של ההסעות לקחת אותנו.

סוף סוף הגעתי הביתה. ושם במקלט פגשתי בהתרגשות את בעלי והילדים. ב"ה בריאים ושלמים! וכמובן שבאותו רגע אורו עיניו של סבא שדאג לי מאוד."

שטערני בזרועות סבא וסבתא

הזוית האישית

הנכדה שטערני: תודה לך סבתא שפינית מזמנך היקר לספר לי את סיפור חייך המעניין והמרתק. מאחלת לך הרבה בריאות נחת ושמחה.