מאגר סיפורי מורשת

שמי איילה דוד, במסגרת שיתוף פעולה בין התאחדות הסטודנטים הארצית לבין תכנית הקשר הרב דורי אני מתעדת את עלייתו ארצה של אבי, בועז ברהנה טידלה, ומעלה את סיפורו אל מאגר המורשת של התכנית.

שם אבי, כאמור, הוא בועז, באתיופית קוראים לו ברהנה טידלה. הוא בן 83, בנו של טספאו וטאקלש טידלה. סבי זכה לעלות ארצה אך סבתי לא זכתה. כיום אבי מתגורר בקרית גת יחד עם אמי, הוא לא עובד משום שהוא מוגדר כסיעודי.

הוריי עלו ארצה מאתיופיה בשנת 1981 לאחר תלאות וקשיים רבים, ניסיונות בגוף ונפש, אך כל זה לא הרתיע כלל וכלל את הוריי מלעלות ארצה ולהגשים את חזונם להגיע לירושלים עיר הקודש. אבי סיפר לי כי באתיופיה היה להם מרעה צאן ובקר, חיי עושר ורווחה, אורח חיים מאוד בריא, הייתה אחדות ואחווה בין כל הסובבים אותם, חיי שכנות מצויינים – איש לאחיו עזרו בעתות שימחה או חלילה בזמן משבר, תמיד תמכו האחד בשני. גם יתומים מצאו מחסה, העזרה לזולת מאוד בלטה בקרב העדה. מוסיף אבי ומספר שבאתיופיה היה את "קוד הכבוד", על פיו הנשים היו מתייחסות בכבוד לבעליהן, בקבלת פנים חמה עם ארוחה חמה ומזינה. הילדים, כאשר האבא מגיע, לא מפריעים להורים אלא מאפשרים להם זמן איכות ללא הפרעה, ולאחר מכן כאשר הם מסיימים הילדים מוזמנים ומצטרפים אל הוריהם.  גם מצד הילדים הם חונכו לערכים וכבוד, לא רק להוריהם אלא לכל אדם מבוגר באשר הוא.

אבי מציין את ההשתוקקות הרבה של כל יהודי אתיופיה לעלות ארצה ולהגיע לירושלים, עיר הקודש. המילה ירושלים הייתה שגורה בפי כל בני העדה, למרות שמירתם האדוקה את התורה והמצוות, עדיין תמיד פעפע בקרבם הרצון והתשוקה להגיע לירושלים ולנשק את אדמת ירושלים, וכך היה: בשנת 1981 הם התארגנו בחשאי כמה משפחות לשם עלייה. יש לציין כי אבי אמר לי שהם כלל לא המתינו למבצעים שהגיעו מיד לאחר עלייתם (מבצע משה, מבצע שלמה ועוד), אלא לקחו יוזמה והחליטו לעלות ארצה בעצמם. הם שכרו מדריך שיורה להם את הדרך וכך החלו במסע שבמהלכו היו להם אין סוף משברים, אבדות בגוף ונפש – שודדים שאיימו עליהם בכך שיהרגו אותם אם לא יתנו להם את כספם. הם בחרו לתת להם את כל כספם, העיקר שחייהם יהיו להם לשלל. וכך, בחוסר תנאים, רעב, צמא, מזג אויר לא יציב – לא ויתרו, תמכו האחד בשני, העיקר לא להישאר מאחור ולהמשיך קדימה. כל הזמן הם מלמלו בפיהם ללא הפסקה: 'ירושלים, תיכף מגיעים ירושלים', וההתרגשות העצומה שחלחלה בעצמותיהם חיזקה את רוחם ביתר שאת להמשיך במסע ולא להיכנע בשום מצב.

אבי הוסיף והזכיר כי רגע לפני יציאתם למסע ארצה נולדתי אני בשעה טובה ומוצלחת, וכך – עם תינוקת רכה, אימא במסירות עילאית טיפלה בי ודאגה לי לאורך כל המסע ובחסדי שמיים מרובים זכיתי לשמירה והגנה, ברוך ה', ללא כל פגע רע. עוד אבי סיפר, שהוצרך לניתוח חירום והם אכן עשו הפסקה על מנת שאבי יוכל לקבל את הטיפול הרפואי. לאחר התאוששות קלה הם התאספו שוב והמשיכו במסע.

עוד אבי מספר ואומר, כי בתחילה לנוכח כל הקשיים הרבים שנתקלו בהם בתחילת הדרך, יכלו לומר לעצמם: 'זה לא פשוט כלל', ולחזור בחזרה לכפרים, אך לא הם לא חיפשו חיי עושר ונוחות, הם רצו לעלות ארצה לירושלים כי שם מקומם של היהודים, ולא בארץ ניכר. ואכן לאחר קרוב לשנה במסע הארוך שהיה בעיניהם כנצח, הם זכו והגיעו לחוף מבטחים. הם אכן זכו לנשק את אדמת הקודש ולעלות לירושלים.

הוריי נקלטו במרכז קליטה באשקלון ולאחר התאקלמות וליווי של הצוות הישראלי בעזרה בקליטה יחד עם השפה העברית, שהייתה קשה עבורם, הם קיבלו מענה הולם והיו עטופים בכל טוב. לאחר תקופה קצרה עברו להתגורר בקריית גת שעד עצם היום הזה הם גרים בה ושם גידלו את ששת ילדיהם וזכו לחתן אותם, ברוך ה'. יש להם היום נכדים ונינים בלי עין הרע, והם רווים רוב נחת ושמחות.

אבי רוצה להעביר מסר לכלל: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של האדם לא יתייאש מן הרחמים". אי אפשר לדעת מאיפה תגיע הישועה, אבל בהחלט לעולם לא להתייאש. מהיאוש לא צומחים ונבנים, אבל כאשר יש לאדם תקווה ואמונה, היא ממלאת ונותנת כוחות וזה בעצם ליווה אותנו לאורך כל המסע ונתן בנו כוחות להגיע לירושלים להגשים את חלומנו במלוא העצמה והרגש, ברוך ה', בריאים בגוף ונפש."

הזוית האישית

איילה הסטודנטית המתעדת: מאוד נהניתי בעת עריכת הראיון עם אבי, מאוד התרגשתי כאשר שיתף אותי באירוע הלידה שלי ממש רגע לפני עלייתם ארצה. הם ראו בלידתי כאות לסימן ברכה וברוך ה' עם כל התלאות הכל עבר בשלום.

אני רוצה להוסיף ולומר כאם חד הורית ואימא לילדים – המסירות של הוריי והנחישות שלהם לאורך כל המסע ללא ספק מלווה אותי בהתמודדויות החיים, לא להרים ידיים ולא להישבר, להיות חזקה אל מול ילדיי ויחד עם זאת הבחירה שלי לצאת וללמוד מעניקה השראה למשפחתי, כי אין דבר העומד בפני הרצון. תודה רבה על הזכות.