מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה שתקאי, סבתא של אריאל עמה אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי.

אני הבת החמישית במשפחה.

נולדתי בחודש מרץ, 1948, חודשיים לפני הקמת המדינה, בבית חולים "ביקור חולים" שהיה ממוקם ליד הגבול. אמי אמרה שבלילה היא ראתה מהחלונות כדורים עפים, שכונות העיר הותקפו והופגזו יומם ולילה.

העיר היתה מוקפת ישובים ערביים שחלשו על דרכי הגישה אליה. המוצא היחיד של ירושלים לאזור רצועת החוף העברית היה בכביש שהתפתל ממערב לעיר בין ההרים, כביש זה עבר דרך כפרים ערביים שהפריעו לתחבורה היהודית העוברת בו, ביחוד בקטע בין שער הגיא ועד הכניסה לעיר.

בחודש מרץ נחסם עורק תחבורה יחידי זה ועמו נחסמה גם האפשרות להביא אספקת מזון, ציוד רפואי, נשק, תחמושת וכו' לירושלים – העיר הושמה במצור.

לאימא לא היה די חלב כדי להניק אותי, וכל המשפחה התגייסה לאיסוף 'אלידון' (אבקת חלב), עבורי. זה היה מעין תחליף לחלב האם. בני המשפחה השיגו אלידון בכל דרך אפשרית – בתשלום או בהחלפת מוצרים שונים.

כמו כן המשפחה שלנו בפתח-תקווה שלחה לנו נפט, שאיפשר לבשל ולחמם את הבית וקופסאות שימורים. אימא נהגה לאפות לחם מדי יום, ולארוחת צהריים הגישה לחם וצלחת עם שמן שלתוכו טפטפה כמה טיפות של מיץ לימון משומר.

אחי לקח מספר קופסאות שימורים, מילא אותן באדמה וזרע על המרפסת עגבניות, הוא השקה אותן במים שנותרו מעבודות הבית השונות, וכך כל יום קבלתי עגבניה בגודל של גולה. האוכל בארץ חולק בתקופה הזו לפי תלושים למשל 150 גרם לחם ליום לכל אדם.

הערבים החליטו לפגוע באספקת המים לירושלים, כדי "לייבש" את היהודים. הם סגרו את צינור המים המרכזי שהניחו הבריטים מראש העין ואחר כך פוצצו אותו.

התברר כי בבתי היהודים בירושלים היו קצת יותר מ–1000 בורות מים. בורות המים היו חללים תת-קרקעיים שנחצבו בדרך כלל באזורים הנמוכים, כדי שהגשמים יזרמו אליהם דרך תעלות ומרזבים. פתח הבור היה סגור על פי רוב כדי למנוע זיהום. הוא נפתח רק כדי לשאוב מים מהבור. בפתח הבאר היתה משאבה (פומפה) כדי לשאוב את המים. החיסרון בשיטת הבורות היה התלות בגשם, בהיעדרו החלופה היחידה היתה לקנות מים מערבים שמכרו את מימי המעינות. כמות המים בזמן המצור יכלה להספיק לתושביה הרבים של העיר למשך חודש ימים בלבד. כשפּוצץ צינור המים של הבריטים, השלטון העברי בירושלים שזה עתה הוקם החל לחלק מים במשאיות שעליהן הוצבו  שלושה דודי מים גדולים, כל משפחה קיבלה הקצבת מים לפי תלושים, 10-20 ליטר לכל נפש.

אספקת המים היתה תחליף לרדיו שהיה חסר (עקב ניתוק זרם החשמל) – כשעמדו בתור לקבל מים שמעו כל דבר חדש. אבי קנה מיכל ענק של קוב מים, העמיד אותו במרכז הבית והוא ואחי רצו עם דליים ומילאו אותו.

הכביש המוביל לירושלים הותקף בידי כנופיות ערביות, כעבור זמן קצר הבינו שיש לשריין את הרכבים ושיירות קטנות, של כלי רכב משוריינים החלו לעלות לירושלים. קרובי משפחה נהגו לשלוח עם הנהגים אספקה פרטית לבני משפחותיהם הנצורים.

היה חשש גדול שירושלים תכבש, ולכן החלו בהקמת באריקאדות, תילי אבנים בגובה מטר עד מטר וחצי, אשר חסמו כבישים שלמים. יום שישי 14 במאי – היתה הכרזת המדינה, וביום ראשון הלימודים הופסקו עקב הפגזה נוראית על ירושלים. חודש ימים לא היו לימודים.

צבאות ערב פלשו לישראל מכל הכיוונים: סוריה בצפון, מצרים בדרום, ירדן במזרח, כמו כן עיראק שלחה כוחות. לאזור ירושלים הגיע הלגיון הירדני שהיה לו גבול משותף עם העיר והתחיל להפגיז אותה. לא היה חשמל ולא ניתן היה לשמוע רדיו. במטרה לפרוץ את המצור, הוכשרה דרך חלופית שנקראה "דרך בורמה". דרכה השיירות המשיכו לפלס את דרכן לירושלים.

לאחר הקרבות החיים חזרו למסלולם.

הזוית האישית

סבתא רבקה: היו לנו רגעים קסומים במפגשים כיף שיכולנו להיות ביחד. הזכות שלי הייתה לשתף את אריאל בסיפור על התקופה שהיא לא מכירה.