מאגר סיפורי מורשת

שמי שלמה. נולדתי בהר הצופים בירושלים בשנת 1942 בתקופת שלטון הבריטים. גרנו בשכונת "בית ישראל" בעיר, במרחק קילומטר מהעיר העתיקה ובמרחק חצי קילומטר מהאזור הערבי של העיר. בשכונתנו גרו יוצאי גלויות שונות מארצות אלה: עיראק, כורדיסטן, סוריה,  גיאורגיה, מצרים, הונגריה, פולין וגרמניה. חלק גדול מהתושבים היו ניצולי שואה.

בסיפור זה אספר על אחת התקופות הקשות והחשובות של ירושלים: תקופת המצור על העיר בשנים 1947- 1948, מנקודת מבטו של ילד בגיל שש. גרתי בירושלים עד גיל שמונה-עשרה ואמי עליזה – שבימים אלה מלאו לה מאה – ממשיכה לגור בירושלים.

ירושלים בשנים 1947-1948 הייתה עיר ססגונית ויפה. בביקורינו בירושלים אנו אוהבים מפעם לפעם לטייל בשכונה שבה גרנו. אימא שלי ממשיכה עד היום לספר את חוויותיה וזיכרונותיה מירושלים של פעם.

עיר במלחמה

הכל החל בתאריך 29 בנובמבר 1947. באומות המאוחדות נערכה הצבעה על עתיד המנדט הבריטי בארץ ישראל. על פי ההחלטה, חלק מהארץ יימסר ליהודים וחלק לערבים וירושלים תהיה עיר בינלאומית. היהודים קיבלו את ההחלטה בשמחה ובחגיגות. בחוצות הערים צעירים ומבוגרים רקדו ברחובות עד השעות הקטנות של הלילה. לעומת זאת, הערבים דחו את ההצעה והחליטו לפגוע ביהודים בדרכים וביישובים. עם בוקר החלו החדשות הרעות. אוטובוסים הותקפו, יישובים מרוחקים הותקפו. הנסיעה ברחבי הארץ הייתה מסוכנת. המתיחות בלטה באופן מיוחד בירושלים שהייתה עיר מעורבת. למעשה באותו יום החלה המלחמה בעיר. הרועה הערבי לא הגיע באותו ערב עם עדרו לרחוב שלנו למכור חלב, אנשים גויסו לצבא או למשמר העם, ביניהם היה גם אבי, יוסף צדקא. באותם ימים החלו הבריטים בהכנות לעזיבת הארץ.

כילד, לא הרגשתי שינוי. המשכנו ללכת לבית הספר. הייתי בכיתה א'. אכלנו אוכל רגיל ולא הרגשנו במחסור כלשהו. מפעם לפעם שמענו קולות ירי, אבל לא הוטרדנו מהם. לאחר ימים מסוימים הרגשנו מתח בקרב המבוגרים. בחנויות הורגש מחסור במצרכי מזון מיוחדים והאנשים החלו לאגור מזון. לאחר מספר ימים הגענו אל בית הספר ושעריו היו נעולים. הבית שלנו היה ליד קו החזית ועם התגברות הסכנה עברנו לגור בחנות, רחוק מהקו. גם שם היה מסוכן ולאחר מספר ימים, עברנו לגור בבית כנסת. בית הכנסת היה גם הוא מסוכן, בגלל החלונות הרבים. לבסוף נאלצנו לחזור לביתנו המקורי. בביתנו היה עלינו לבצר את כל פתחיו בשקי חול. הדירה שלנו הפכה למקלט מוגן ללא חלונות. כל השכונה התארגנה וכולם עזרו לכולם. החיפוש אחר מקומות לגור בהם הייתה הדאגה של אמא שלי, שאז היו לה שלושה ילדים בגיל שנתיים, שש ושבע. באחת הריצות שלנו החלה פתאום הפגזה. אמא שלי אמרה לנו "חייבים לרוץ מהר למקום מקלט". התחלנו לרוץ ולפתע פתאום העגלה של אחותי בת השנתיים התהפכה ועזרנו להרים אותה חזרה לעגלה בלי בכי.

 מצור על העיר

תוך ימים מספר האויב הטיל מצור על העיר ומיד הורגש מחסור במזון ומחסור במים. בחצר ביתנו היה בור מים והוא עמד לרשות הציבור וכל משפחה יכלה לקבל מים מהבור. הבעיה המרכזית הייתה מחסור במזון כי כל המזון הגיע מהשפלה בשיירות של מכוניות ממוגנות תוך סכנה רבה. לפעמים, שיירות שיצאו לא הגיעו כי ירו עליהם מהמארב וצעירים רבים ממלווי השיירות נפגעו. אלה הם המשוריינים שאנו רואים בדרך לירושלים בשער הגיא. כל פגיעה בשיירה בדרך לירושלים גרמה להחרפת המחסור במזון. התורים בחנויות התארכו. המחסור גדל, אבל גם העזרה ההדדית גדלה. לנו, הילדים, היה תפקיד ללקט עלי צמח חלמית (חובזה) מהשדות מהם בישלו מרק (ככה ככה) וקציצות (גם ככה וככה). כמו כן סייענו להורים בעמידה בתור לקבלת הקצבה של פחי מים ולקבלת המזון בחנויות.

חנויות צעצועים לא היו בירושלים בימי המלחמה או שהן היו סגורות. קרוב לוודאי שלהורים לא היה כסף פנוי לקניית צעצועים. אבל לא היינו מסכנים, היו לנו צעצועים. אחת השכנות תפרה לאחיותיי בובות סמרטוטים ועוד נשארו לה מעט סמרטוטים לתפור לי כדורגל. המשחקים הטובים ביותר היו האוספים שלנו, אותם ליקטנו מאזורי הקרבות בתקופת ההפוגות (הפסקות של מספר ימים בין הקרבות). היה לי אוסף גדול של תרמילים ושל רסיסים, וכל ילד ידע להבחין בין תרמיל של רובה לבין תרמיל של מקלע ברן. בין קליע של אקדח לבין קליע של רובה, בין רסיס של רימון לבין רסיס של פגז, בין רעש של פגז שנורה מהר נבי סמואל לבין  פגז מרגמת דוידקה הישראלית.

משפחות במלחמה

רוב הגברים גויסו למלחמה או למשמר העם ועיקר הנטל בעורף היה על כתפי הנשים והילדים. ראוי לציין שבכל אותה התקופה בתי הספר שליד קו החזית היו סגורים וכי מפעם לפעם נפלו פגזים ברחובות העיר. הילדים בעיר המשיכו לשחק בחוץ ועם השמע האזעקה הם רצו הביתה. עם השמע ההרגעה, שוב יצאנו החוצה לשחק. שגרה זאת נמשכה. המבוגרים דאגו, אבל אנו הילדים אהבנו את האווירה ולמרות המחסור במזון לא היינו רעבים. כל ביצה חולקה לשלושה או ארבעה וכל אחד קיבל חלק ממנה. חלק הביצה הוכנס בין שתי פרוסות לחם עם מרגרינה. לא היה גז ולא היה נפט ונאלצנו לבשל על עצים. מפעם לפעם, שיירות הצליחו להגיע לעיר וכבר למחרת היום החלו בחלוקת המזון. אני זוכר ששכנים נכנסו הביתה ואמרו בהתרגשות שיש שיירה בדרך. חיכינו לשיירה בכניסה לעיר עד הערב ואף שיירה לא הגיעה. ייתכן שהיא הותקפה, ייתכן שהיא נאלצה לחזור בחזרה וייתכן שזאת הייתה רק שמועה.

אבל לעתים השיירה הגיעה. עוד לפני שראינו את המכונית הראשונה של השיירה כבר ראינו עשרות ילדים רצים בצהלות וקוראים: "השיירה הגיעה! השיירה הגיעה!" קשה לתאר שמחה כה רבה. הזקנות חיבקו את מלווי השיירה והילדים רצו ונצמדו למשאיות המזון ולמשוריינים המלווים.

הכרזת העצמאות

ביום ה' באייר הכריז בן-גוריון בתל אביב על הקמת מדינת ישראל. כל העיר כוסתה במודעות: "מדינה עברית, עליה חופשית". המונים יצאו לרחובות בשירה ובריקודים ובכל מקום הונפו דגלי מדינת ישראל החדשה. כילד קטן, אני זוכר שהגענו לכיכר ציון בירושלים ושם ראינו אדם מטפס על עמוד גבוה ומניף עליו את הדגל. באותם רגעים, כל דאגתי הייתה שהאיש לא ייפול, יותר מאשר חשבתי על הקמת המדינה. לצערנו המלחמה התגברה לאחר ההכרזה. שבע מדינות ערביות הצטרפו למלחמה נגד המדינה הצעירה ואחד המקומות המרכזיים שם נערכו הקרבות הקשים הייתה העיר ירושלים.

המלחמה הסתיימה לאחר מספר חודשים ונחתמו הסכמי שביתת נשק בין ישראל לבין שכנותיה. באזור ירושלים שביתת הנשק הייתה עם ממלכת ירדן. ירושלים העתיקה נפלה בידי ירדן. ההליכה לכותל המערבי ולעיר העתיקה נמנעה מאתנו, ורק עשרים שנה מאוחר יותר העיר שוחררה. בהיותי ירושלמי בגיל גיוס, הייתי חייל בחטיבת ירושלים והשתתפתי בשחרורה.

הזוית האישית

סבא שלמה:  התרשמתי מההתעניינות של נעמי בפרק זה בחיי ובחיי העיר ירושלים. נעמי התעניינה בחיי הילדים באותם ימים ובחיי המשפחה והשכונה, שהיו שונים מאוד מהחיים היום. כמו כן התרשמתי שההכנה שעברה נעמי בכיתה סייעה לה בכתיבת העבודה ובוודאי תסייע לה בעבודות נוספות שהיא תכתוב בבית הספר בעתיד: סדר, הגדרת נושא, חשיבות ראשי פרקים, הגהה, עמידה בלוח זמנים והגשה נקייה.

נעמי:  היה לי מאוד מעניין ומהנה לעבוד עם סבא על דברים לימודיים וללמוד על ירושלים באותה התקופה. כמו שסבא אמר, למדתי איך להכין עבודה בצורה מדויקת וטובה. הסיפורים של סבא היו מעניינים מאוד ולמדתי הרבה.