מאגר סיפורי מורשת

ב"ה

הסיפור מתועד במסגרת שיתוף פעולה בין התאחדות הסטודנטים הארצית ותכנית הקשר הרב דורי, התשפ"ג.

הוריי

אמי, רחל לאה, נולדה בשנת תרפ"ה בעיר העתיקה בירושלים ב"משגב לדך" עוד לפני קום המדינה. הוריה הרב יהודה אשר רוט ואשתו חיה שרה רוט (מהונגריה – עלו לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה – סבי איבד את  משפחתו במלחמה והתחתן שוב עם סבתי) היו גרים ב"בתי מחסה".

אבי יוסף נולד ברומניה בעיר בוקובינה בשנת 1900, התחתן בגיל 40 עם אמי שהיא הייתה צעירה בת 18 (לא מעוניין להרחיב על הנס בנישואין אלו). בשנת תש"ה 1945 אבי נהיה אבא, נולד לו הבן הראשון: שמעון. ואנחנו ב"ה חמישה אחים וחמש אחיות. אני הבן התשיעי. אבי היה בן 64 כשנולדתי (!) ואימא שלי הייתה בת 37 שנולדתי.

סיפור מעניין על העלייה של אבי לארץ: גייסו בחורים לצבא ברומניה ואבי לא רצה להתגייס. הוא נכנס לאדמו"ר מויזניץ' ה"אוהב ישראל" (הסבא רבה של האדמו"ר מויזניץ' כיום). הוא סיפר לו שהוא הולך ליסוע לפלשתינה, האדמו"ר אמר לו: 'כזה בחור צריך לנסוע לארץ ישראל – לא לומר פלשתינה' (כפי שהיה שגור אז בשפה). הוא עלה לארץ בשנת 1918 בגיל 18. הוא עלה לבד ולאחר מכן סייע בעלייה של הוריו ואחיותיו, דאג להם למסמכים וכעבור חמש שנים עלו כולם לארץ. התגוררו באזור מאה שערים. היה שכן של הרב אלישיב ואימא שלי הייתה בייביסטר לרבנית קנייבסקי – אשתו של רבי חיים קנייבסקי ולאחיה. אבי ביקש מאמי שלא לקחת תשלום על הביביסיטר. (כשאחי ניהיה בן שנתיים הרבנית אלישיב אמרה לאמי אני רוצה לקנות לך משהו שלא תסרבי וקנתה לו נעלי צעד ראשון..)

הוריי גרו בעיר העתיקה אך גורשו משם עם כל היהודים אחרי האנגלים והירדנים כבשו את עיר העתיקה וכך הם נאלצו לעבור לשכונת מאה שערים (תר"פ) ליהודים עזבו לשכונות הסובבות: אזור מחנה יהודה, בתי ברוידה, בתי מונקטש, מנדל רנד, נחלאות, שערי חסד – ישובים שמנטיפיורי סייע בבניתם.

מלחמת ששת הימים

כשהייתי ילד בין שש, פרצה מלחמת ששת הימים. גרנו אז בקומה עליונה בבניין בשכונת מאה שערים, כשהמקלט נמצא למטה. זכור לי שהחיילים הסתובבו בין הרחובות וכשהיו רואים מישהו מסתובב היו מזהירים אותו להיכנס. היתה תחושת פחד מאוד חזקה, לא ידענו מה יהיה.. בעיר העתיקה נפלו פגזים, שמענו את הפיצוצים והקולות. פגז אחד נפל בבית, פגע בחלון ונתקע בארון בגדים שחסם אותו, וראו את הרסיסים שהעידו שנפל פגז. המלחמה התחילה ובצורה ניסית נגמרה תוך שש ימים.

הניצחון הגדול היה שאז כבשו את הכותל המערבי. הלכנו בפעם הראשונה עם אבא בחג השבועות בדיוק לפני 55 שנה. אני זוכר את האלפים שהגיעו בהמוניהם.. התרגשנו מאוד, הלכנו מהכותל לקבר דוד המלך, הרגשות היו מעורבים, מצד אחד התלכלכנו מאבק והיה מאוד חם (לא היינו רגילים ללכת כל כך הרבה, גרנו במאה שערים – לקח לנו 25 דקות כל צד ואני רציתי ולא רציתי ללכת..) מצד שני לחזור למקומות הקדושים.. חזרנו מרוגשים מהזכות. אחרי המלחמה נסענו לחברון וערבים פחדו ממני. הייתי ילד אחד בין 50 ערבים ואני לבד והם רעדו ממני והיום לצערי הפוך על הפוך, כל שנתיים מלחמות… היינו נוסעים לכותל, קבר רחל, קריית ארבע, בלי פחד.

כל שנה אבי נהג לקח למירון אח אחר. הנסיעות היו קשות, מדובר בשנים שהתחבורה היתה מאוד לא נוחה (תשכ"ז – כ"ח) האוטובוסים עברו עוד דרך יריחו, הכבישים לא היו סלולים ודרך שהיום לוקחת שעתיים לקחה לנו 5 -6 שעות..

מלחמת יום הכיפורים

במלחמת יום הכיפורים הייתי ילד, עם ההודעה על פריצת המלחמה, כל אחד מיהר להסתגר בביתו. מחנה שנלר בגאולה (איפה שכיום נמצא בית כנסת גור הגדול) ריכז רת החיילים שגייסו, משם יצאו לכיוון מצרים. שלוש מדינות ערב נגד ישראל.

במלחמת יום כיפורים לא נכנסנו למקלטים, לא היה צורך, אבל שמענו שהיו הרבה נפגעים בגבול. היו לי שני דודים בקרב, אחים של אמי, אחד בשם שמואל (כבר נפטר) ובנימין רוט – חי ב"ה עבר את ה-90 שיהיה בריא.

בית ילדותי

גדלנו עשרה ילדים בחדר גדול, היה מאוד טוב וחוויתי ושמח. למדתי כל השנים ב'חדר' "עץ חיים" ליד מחנה יהודה.

הייתי בן זקונים לאבא שכבר היה מבוגר. קרה בזמן מלחמת יום הכיפורים שאבי שבר את הרגל והיה בבית הרפואה שערי צדק, ליד מחנה יהודה (שהיה אז בניין ישן עם חדרים גדולים). הביאו לשם הרבה פצועים מהמלחמה. אחים שלי הלכו לבקר אותו שם, אני לא ביקרתי אותו בבית רפואה. היה לו גבס מהרגל עד הבטן כמעט ולי הייתה את הזכות לשמש אותו ולקחת אותו לבית הכנסת לתפילת שחרית, הוא היה קם מוקדם, לקחתי אותו לבית הכנסת הגדול "ישועות יעקב". הייתי אז בן 11 וכל יום קמתי בארבע ורבע לפנות בוקר לעזור לאבי וללוות אותו. הייתי פוגש בדרכי את האדמו"ר מגור בעל ה"בית ישראל", הוא היה נוהג להסתובב לפנות בוקר באזור הזה, הייתי מחכה במאה שערים ליד בית הכנסת ושם פגשתי אותו. באותו זמן הייתי היחיד שיכל לעזור, אח אחד היה בישיבה וכל השאר נישאו. זו זכות גדולה עבורי לכבד את אבא.

החיים בירושלים באופן כללי היו חיי עניות, הלחם שנתנו ל'חדר' היה פרוסת לחם עם מרגרינה זיתים ועגבנייה (לא חשבו אז על מעבר לזה.. מי חשב אז על פיצה וכדו'). לעשירים היה חצי תפוח. אבי היה נחשב אדם עמיד – הייתה לו חנות של בד ליצור חליפה לבר מצווה ושמחות.

בשנים תשל"ו /ל"ז גרנו מול בית כנסת חב"ד בשיכון חב"ד בירושלים, אני זוכר שהיינו קמים לפנות בוקר לשמוע שידורים מהתוועדויות ושיחות שהרבי מלובביץ מסר ב 770. זה ארך 5-6 שעות לפנות בוקר, היו שני  רמקולים בחוץ והיו שומעים את זה מ-3 וחצי- 4 עד 7 וחצי בבוקר.

אבא שלי היה גאון בחסד. בגיל 40 (בשנת ת"ש) פתח ארגון כמו "יד שרה" שיש לנו היום, עם אביזרים רפואיים לתת לאנשים: מקלות, עגלות, גומי מיוחד לחמם את הגוף ועוד. היה לו גם גמ"ח של כסף, היו נותנים לו משכון בתמורה להלוואה של כסף, לדוגמא – תכשיטי זהב שהיו מפקידים אצלו עד שפרעו את החוב וקיבלו את המשכון חזרה. זכור לי שאדם אחד בעל חנות ספרים השאיר קופסאות ספרים.

בליל סדר אחד אותו חגגנו יחד עם סבא דפק אצלנו בבית שכן שניגש לאבי וביקש ממנו טובה. סיפר לו שהשאיר את התכשיטים של אשתו כמשכון כי היה זקוק לכסף וכעת אשתו מתביישת ללכת לבית הוריו לחגוג את הסדר כשהיא ללא התכשיטים.. ביקש שלפנים משורת הדין אבי יסכים להחזיר לו את המשכון. אבא ללא היסוס אמר לסבא שימשיך את הסדר והלך לבית להביא לאותו אחד את התכשיטים. וזו רק דוגמא אחת מתוך כל החסדים הרבים שעשה…

ילדות

הייתי לומד עד השעה שש בערב בתלמוד תורה "עץ חיים", הפסקה של שעה ובשבע היינו חוזרים לישיבת ערב עד השעה שמונה בבית הכנסת  בשכונת ברוידס. מי שהיה לומד היה מקבל זכות לקנות ספרים. בחנוכה לקחו אותנו – כל קבוצת הילדים מישיבת הערב – לרחובות לאדמו"ר מקרענטשיף לראות איך הוא מדליק חנוכיה. נתנו לנו גם ספר תיקון ליל שבועות שהיה שמור אצלי עד לא מזמן.

עיסוקיי

ניחנתי בחוש בציור שהתבטא בכתב, כתבתי ספר תורה אחד, הרבה מגילות ומזוזות. אהבתי והתחברתי לכתיבת סת"ם אבל לא הצלחתי לעשות מזה פרנסה, התשלום היה מועט. החוש בידיים התבטא כבר בגיל צעיר, אהבתי להכין את ה'קוישיקלך'- שהיה עשוי מעלים של לולבים קלועים, שאנשים היו קושרים איתו את הארבעת המינים..

במשך עשרים ואחד שנה הייתי גנן בתלמוד תורה "עץ חיים" במקום שאני למדתי. הייתי עושה עם הילדים את טקס ה"הכנסה לחדר" – מסיבה שעורכים עם הילדים בגיל 3 שמביאים את הילד לכיתת ה'חדר' עטוף בטלית ועורכים סדר שלם שבו מלמדים את אותיות הא"ב, יש לכך מקורות מהקדמונים. את האותיות קוראים מספר ה"מסורת" – ספר שמלמדים את הילדים את הקריאה.

עבדתי במסירות עם הילדים במסירות, הייתי עושה להורים את השבת – הם כל כך נהנו לראות את הבקיאות והידע של הילדים, איך שהיו מספרים פרשת השבוע, הייתי מלמד פרטני מפסח עד פסח (שזה היה אז זמן תחילת הלימודים).

הילדים היו בגילאי שנתיים וחצי-שלוש וחצי, עברו דרכי יותר מ-600 ילדים שהם זוכרים אותו לטוב ב"ה, פוגשים אותי וזוכרים היטב (אני כבר לא זוכר את כולם אבל הם זוכרים אותי..), דאגתי תמיד למלא את הזמן בלימוד א"ב, תפילה, משחקים, אוכל, יצירות בידיים ועוד. הם חזרו לבית עייפים אך שמחים. עבדתי לבד ורק בשנים האחרונות צירפו לי עוזר. בסיום שנת הלימודים הילדים, על אף גילם הצעיר, היו ברובם בקיאים באותיות הא"ב.

מסר לדור הצעיר

המסר שלי הוא לשמור על הזמן, לעבוד מתוך התמסרות ודאגה לכל ילד ולדעת את הערך שיש הגדול שיש בחינוך אמיתי.

הזוית האישית

דינה: היה לי ממש חוויה לשמוע את אבי מספר על ילדותו ועל ירושלים בכל הזמנים. התחדשו לי דברים חדשים ששמעתי בפעם הראשונה. הבנתי כמה כיבוד הורים עובר בדורות…