מאגר סיפורי מורשת

שמי מוריה וקנין. במסגרת שיתוף פעולה של תוכנית הקשר הרב דורי עם התאחדות הסטודנטים תיעדתי את ירדנה לוסטינג בר אוריין.

הקדמה ופרטים אישיים

שמי ירדנה לוסטינג בר אוריין. נולדתי ב-29.8.1931 בשכונת רחביה בעיר ירושלים לאבי יליד אוסטריה ולאימי ילידת הארץ.

אבי היה רופא, עלה לארץ בשנת 1929 במטרה לנסוע למצרים לנהל בית חולים. בדרכו למצרים הוא נסע דרך ישראל מתוך סקרנות לראות את העיר המפורסמת והקדושה. בירושלים פגש את אימי שהייתה אחות ראשית במרפאת ילדים. אבא, המשיך לאסואן שבדרום מצרים ושלח מפעם לפעם לאימא מכתבים שתבוא אליו. אך אימא לא הייתה מוכנה להגיע למצרים. אבא שלא ויתר עליה, חזר לירושלים והתחתן עם אמא. אבא פתח את המרפאה הראשונה בירושלים של רנטגן ועבד בתור מנהל מחלקה בבית חולים ממשלתי. אמיר עבדאללה ואשתו ביקרו גם הם במרפאה שהייתה מפורסמת אז.

אמא קיבלה את אות "יקיר ירושלים", פרס הוקרה שמקבלים פעם בשנה אנשים שתרמו כסף וידע לפעילות ציבורית ועזרה לזולת, על שעזרה לזולת בשקט וצנוע. נסעה בחורף למעברות ללמד את העולים החדשים את השפה העברית.

ילדותי

גדלתי בשכונת רחביה בירושלים. בשנות לימודי בגימנסיה ברחביה ,היה מצור על ירושלים ולא היו לימודים. לכן, סיימתי את הלימודים רק אחרי מלחמת השחרור (כשנה אחרי מלחמת השחרור). בזמן המצור הייתי בכיתה י'-יא'. היינו מגוייסים כולנו בתפקידים שונים – קשרים, עוזרים בבתי חולים.

"כשאת צעירה את פחות רגילה, לא היה לנו אוכל, לא היה לנו מים"

כל יום היינו נפגשים בערב והייתה חלוקת עבודה בתור מתנדבים. שניים מחברי הכיתה שלי נהרגו וככה הכרתי את פני המלחמה בפעם הראשונה. אמא, לפני המלחמה נסעה באוניה לאחים שלה ובדרכה לאחיה פרצה המלחמה. היינו שלושה אחים ואבא. לא היה אוכל בגלל המלחמה. כל ההתעסקויות היו בצביון שונה "בתקופה המסוכנת אי אפשר לשחק 5 אבנים".

תקופת בית הספר והלימודים – "צורת החיים בבית הספר היא דוגמה טובה למה שבא אחר כך"

מה שקיבלתי בבגרות שלי לקחתי לחיי. הילדות והבגרות השתלבו יחד בגלל מלחמת השחרור. המלחמה התחילה ב-30.11.1947 והסתיימה ב-20.7.1949.

תנועות נוער

הייתי בצופים, מסגרת חג"ם (חצי צבאית). בוגרי הגימנסיה הכשירו אותנו להמשך מלחמה. היינו בקיבוץ בתוך קבוצת לימודים, ולימדו אותנו דברים שאסורים מבחינת החוק – מכות עם מקלות (קפ"פ).

שירות צבאי

בהמשך לאימונים במסגרת חג"ם התגייסנו לצבא. הייתי בחיל המודיעין ,הכניסו אותי ליחידה מיוחדת. לאחר תקופה מסויימת הכניסו אותי לשב"כ ביפו העתיקה ושם הייתי מיוצגת ע"י חיל האוויר.

מקצוע ועיסוק

אחרי השירות הצבאי בגיל 20 הלכתי להיות דיילת אוויר. מתוך 50 מועמדות התקבלו כ-7-9 מועמדות ואני מבינהן. הקורס לקח חודש והיינו במקום סגור "אין יוצא – ואין בא". הייתי במחזור השני או השלישי של הדיילות וזה היה כבוד גדול להתקבל.

היכרות, נישואים ובניית משפחה

אני ומאיר הכרנו בעבודה במסגרת שגרירות ישראל. אחרי תקופה ארוכה שעבדנו יחד ולא היה בינינו קשר, הלכתי ברחוב אלנבי בת"א וראיתי אותו. הלכנו יחד לחבר קרוב ושם הכל התחיל. אני ומאיר התחתנו ועזבתי את אל-על. נסענו יחד לאפריקה, חיינו בחוף השנהב באפריקה שנתיים ושם נולדה ביתי דליה. חזרנו לארץ לשנה ואחרי זה טסנו לפריז ,לא ידענו אז לכמה זמן נטוס ובסוף נשארנו שם כ- 4 שנים.

תחביבים

"ספורט היה בראש מעיניי" – פילאטיס, יוגה הרבה מאוד שנים הייתי בספורט והורשתי את זה גם לבת שלי דליה.

אני התעסקתי הרבה בפעילות מוזיקלית "קשת איילון" – התנדבנו להקים את הארגון ויש אולם קונצרטים על שם בעלי "מאיר – בר אוריין". תרמנו אולם להנציח אותו.

עד היום ההתנדבות חילחלה במשפחה והם ממשיכים עם ההתנדבות והפעילות בארגון.

מסר לדור העתיד 

"אהבת הארץ, חינוך לאהבת המולדת ועזרה לזולת – זה למעשה מכליל בתוכו את כל הפריטים".

הזוית האישית

הסטודנטית מוריה: החוויה מדהימה, ירדנה אישה מרתקת ועוצמתית. היא ראתה את ההקמה של המדינה ונלחמה כדי שאנחנו נוכל להיות פה – חלק מהמדינה. הסיפורים על ירושלים ועל המשפחה מהווים דוגמה והשראה. ירדנה תרמה ותורמת רבות להמשך התרבות המוזיקלית ומנחילה את הנושא למשפחתה ולסובבים אותה. למדתי ממנה המון.