מאגר סיפורי מורשת

שמי אתי פוספלד, אני סבתא של רועי פרמדר, אימא של לימור פרמדר, הבת של שרה ויוסף תמם. נולדתי במצרים בתאריך  1.1.1948 בעיירה לגדות הנילוס בשם מנסורה.

בבית במנסורה גרנו יחד עם סבתא שלי, אימא של אבא. שמה של סבתא היה אסתר, זהו גם שמי. אבל כולם קוראים לי אתי. כילדה החיים במצרים היו יחד עם ערבים מוסלמים, היתה שכנות טובה עוזרת ותומכת. מדי שבת יצאנו כל המשפחה לבית הכנסת, נפגשנו עם חברים יהודים וזה היה המפגש החברתי השבועי שלנו. יש לי אח צעיר ממני שנולד גם הוא במצרים בשם יצחק, ואנחנו קוראים לו זוקי.

בגיל שש הלכתי ללמוד בבית ספר של בנות בלבד, גם ההנהלה ומורי בית הספר היו רק נשים, ומתוכן גם נזירות שהיו מלמדות אותנו ערבית וצרפתית כשפה נוספת. בכיתה שלי הייתי היהודיה היחידה. לא היה ניכור במסגרת בית הספר והלימודים עברו בכיף. היה לנו יום לימודים ארוך והגעתי הביתה מדי יום אחרי השעה- 15:00.

תמונת מחזור מבית הספר שלי

במסגרת החיים במנסורה שיחקנו ברחוב עם ילדים בשכונה. הבית שלנו היה מול תחנת רכבת וכל יום היינו מנופפים לנוסעים ברכבת. ברחוב שיחקתי עם הילדים של השכונה מחבואים או רכבנו על אופנים, שיחקנו קלאס ועוד. ברחוב תמיד היתה המולה של רוכלים שמוכרים חומוס, פול וגם משקאות ותה חם שהיה נמזג ברחוב, הולכי רגל שתו תוך כדי הליכה. אני זוכרת בעיקר את חנוכה שחגגנו במצרים: היתה לנו חנוכייה בנויה מפתיליות שמן שהדלקנו כל יום.

בשנת 1956, אחרי מבצע סיני, הרבה יהודים עזבו את מצרים. מאות משפחות פוטרו ממקום העבודה ונדרשו לעזוב את המדינה תוך פרק זמן קצר. אחד הדודים שלי קיבל הודעת פינוי מהשלטון המצרי לעזוב את המדינה תוך פרק זמן קצר. כל המשפחה המורחבת החליטה לעזוב את מצרים ולעלות לארץ ישראל.

אני זוכרת את היציאה ממצרים – כולנו היינו מתוחים, מותר היה לקחת מזוודה אחת לכל נוסע. אבא, אימא, אני, אחי וסבתא שלי נסענו לנמל אלכסנדריה ומשם הפלגנו באונייה קורנטיה לכיוון יוון, לפיראוס, שם פגשנו את הסוכנות היהודית. בתום שבוע הגיעה ספינה בשם סמירמיס בה שטנו לחיפה.

בתאריך 3.3.1957, אחרי שיט בים סוער, הגענו לנמל חיפה. משם הועברנו לקיבוץ ניר דוד בעמק יזרעאל. היינו במסגרת הקיבוצית במשך שבעה חודשים. המשפחה כמעט התפרקה: אנחנו הילדים גדלנו רחוק מההורים, בבית ילדים. נפגשנו מדי ערב רק לפרק זמן קצר. כל המשפחה עברה טלטלה קשה מאוד.

כעולים חדשים בארץ זרה ללא ידיעת השפה. היה מאוד קשה למצוא עבודה. אבא, שהיה מנהל חשבונות במצרים, התחיל לעבוד בחקלאות בשדה. אימא עבדה במטבח. החלטנו לחפש את דרכנו במקום אחר. מדי פעם הוצעו לנו אזורים חדשים למגורים שנבחנו על ידינו ובסופו של עניין החלטנו לעבור לכפר סבא לשכונה חדשה שהוקמה עבור עולים חדשים בשם מוצקין.

שוב טלטלה ושוב מעבר למקום חדש. נכנסתי ללמוד בכיתה ב'. רוב התלמידים בכיתה היו צברים ומעט עולים חדשים. התגברתי על אי ידיעת השפה והייתי תלמידה טובה. בתקופה הזו היה צנע בארץ והאוכלוסיה קיבלה תלושי מזון מדי חודש כדי להתקיים. גם הפרנסה היתה קשה, אימא ואבא עבדו עבודות שונות כמו בלקט בוטנים בשדה, מילוי תפוחי אדמה לשקים ואריזה של תפוזים בבתי אריזה.

בתאריך 21.8.1967, בתום מלחמת ששת הימים, נישאתי לאביהו פוספלד ונולדו לנו שלושה ילדים. כולם כבר נשואים, יוסי פוספלד, לימור פרמדר וקרן ריבון.

בנינו משפחה חמה ואוהבת, יש לנו עשרה נכדים מקסימים: גיא, דניאל, טל, איתי, שחר, מאיה, רועי, יובל, רוני ועידן.

משפחתנו

רציתי לומר בהקשר זה כי כי כל שינוי שמשפחה עוברת במהלך החיים אינו קל וצריך המון כח להמשיך ולהתאים את עצמך לדרך חדשה.

אני מאחלת לכולנו חיים טובים ללא מלחמות.

הזוית האישית

אתי: הקשר החזק שנוצר ביני ובין הנכד רועי וההכרות המעמיקה בנינו, קרה בזכות התכנית. ראיתי בו לראשונה תכונות שלא הייתי מודעת אליהם. רועי היקר, תודה על ההקשבה וההדפסה היפה.

אתי כיום