מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

יציאת מצרים שלי – אילנה מסעודה

אילנה עם ליז
אילנה עם שי לי
העלייה שלי לישראל

שמי אילנה מסעודה, נולדתי ב – 25.11.1951 במצרים בעיר הבירה קהיר. נקראתי על שם סבתי מצד אימא. אנחנו ארבע בנות אני הבת השלישית במשפחה.

בית ההורים

אמי זוהרה נולדה בשנת 1925, אבי פואד נולד בשנת 1905. אבי היה צורף ואמי הייתה עקרת בית. לפני שאבי נשא את אמי הוא היה נשוי לאישה שלא ילדה לו ילדים. ולכן נשא אישה שנייה והיא טיפלה בנו. גרנו בשכונה מעורבת עם יהודים וערבים וחיינו בשלום. שפת האם שלי ערבית.

גרנו בחדר אחד גדול כולנו יחד ועשינו הכול בחדר הזה – בישלנו, כיבסנו ושיחקנו בבובות שעשינו אותן לבד מסמרטוטים ומגבות.

בגיל 11 עם אחיי ואחותי     

תמונה 1

עם אמי, אחיי ואחותי       

תמונה 2

לרוב אכלנו אורז עם עדשים שנקרא קושרי (מג'דרה) – ישבנו על שטיח וסביב שולחן נמוך שקראו לזה 'טבליה' וכך אכלנו. אני זוכרת שאבא שלי היה מכין ביצים מטוגנות עם בצל וכולנו ישבנו סביב השולחן וניסינו לקחת את החלמון.. ואבא היה נותן מכה קטנה על היד ואומר: "לא לבחור….". הבית היה שמח ולמדנו להסתדר עם מה שיש. אילו הזיכרונות שיש לי עד גיל 3.

בשנת 1956 גרשו המצרים את היהודים ממצרים, לפי מה ששמענו מההורים שלנו, ולקחו לנו את הרכוש –  זהב וכל מה שיש לו ערך יקר. אני זוכרת שיום אחד בצהרים, אימא ואבא התחילו לארוז דברים וגם אחותי הגדולה עזרה להם. הם לקחו רק את הדברים החשובים. נסענו לנמל אלכסנדריה ועלינו על אונייה ענקית – אבא, אימא שלי עם תינוקת על הידיים ושלוש בנות יותר גדולות. אני הייתי בת שלוש.

זכור לי שלבשתי שמלה לבנה עם נקודות אדומות והלכתי לאיבוד בתוך האונייה ואז שמעתי שקוראים ברמקול: "ילדה עם שמלה לבנה עם נקודות אדומות נמצאת פה מי בא לקחת אותה?". אבא בא לקחת אותי.

כשיצאנו ממצרים: אמי, אני בצד ימין ושלושת אחיותי

תמונה 3

עלינו לארץ ישראל וגרנו בעיירה אופקים בדרום. קיבלו אותנו נורא עייפים ומותשים. באופקים היה מחנה גדול מלא באוהלים בצבע חאקי ומיכלים גדולים מלאים במים. בקיץ היה חם מאוד, היה מלא יתושים, חולדות, נחשים והיה ממש מסוכן על רצפת האוהל. קיבלנו כלי מטבח שהיו עשויים מאלומיניום – כוסות צלחות וסירים.

בחורף היה קר מאוד, היה לנו מעט שמיכות ולא היו לנו בגדים חמים. לא היה חשמל, גז, מקרר… כל משפחה קיבלה חצי כיכר לחם ושש ביצים וכך התחלקנו באוכל. לא היו לנו ירקות ולא פירות, אכלנו לחם ומרגרינה, פיזרנו סוכר למעלה וטבלנו את הלחם בכוס תה לאט לאט שלא יגמר. עם הזמן  קיבלנו עוד מוצרי מזון –  כל משפחה קיבלה אורז ותפוחי אדמה. לא היה כסף כדי לקנות וגם לא היתה מכולת.

כמעט שנתיים גרנו באוהלים, לאחר שנתיים הקימו לנו צריפים מפח ורק אז קיבלנו שולחן מעץ וארבעה כסאות, מזרונים ומיטות. עם הזמן חילקו תלושים לקבלת מזון וכך גרנו בצריפים. קראו לזה מחנה – מעברה. החורף היה קשה, היה הרבה בוץ לא היו כבישים רק בוץ ובוץ.

כשעלינו ארצה, נולדו עוד שני אחים. היינו מאוחדים ואהבנו אחד את השני וגם התקוטטנו מעט. אני זוכרת שהייתי בגן ולגננת קראו ציפורה. לאחר מכן למדתי בבית הספר "הגבעה" במשך שנים.

במעברה באופקים

תמונה 4

כשהייתי בת 12, אבי נפטר ממחלת הסרטן בריאות ובכבד, ואז נאלצתי לצאת לעבוד כדי לעזור לאימא בפרנסת המשפחה, למרות שמאוד רציתי להמשיך ללמוד. אימא שלי מנעה ממני לימודים כי לא הייתה לה ברירה. עבדתי במפעל טקסטיל של עשיית בדים – "אופ-אר", בניקיון שירותים. יום אחד ראה אותי מנהל העבודה מנקה אסלות ואמר לאימא שלי: "לא חבל על הילדה שעובדת בגיל כזה"? ואימא אמרה: "מה לעשות".. הוא אמר לאימא שלי שהוא יקח אותי למחלקה שלו וילמד אותי את העבודה – להכין את השתי (האורך) בבד. וכך היה. עבדתי במפעל עד שנת 1970. זאת הייתה העבודה הראשונה שלי.

שנות העשרים, אהבה…

לצבא לא התגייסתי כי אימא פחדה עלינו מפני החיילים – אימא הייתה מאוד פרימיטיבית. המשכתי לעבוד במפעל. הזיכרון הטוב שלי, שהייתי הולכת לקולנוע זה שימח אותי מאוד. הזיכרון העצוב שלי, שאבי נפטר ולאחר שנתיים אחותי הגדולה ממני בשנתיים (נילי) טבעה בבריכה. היינו קשורות אחת לשנייה. בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים.

היחסים שלי עם גברים היו חסרי ביטחון. מגיל קטן אימא היתה אומרת לי להיזהר מבנים, שלא יעשו לי משהו רע. האהבה הראשונה שלי הייתה בגיל 17, הכרתי את בני שעבד במפעל ונפרדנו משום שאז היו מתחתנים רק עם אותה עדה ובני היה הודי. אחרי שנתיים הכרתי את בעלי יוסי דרך שידוך, כך זה היה פעם. יוסי גם כן ממשפחה מצרית אך הוא נולד בישראל. התחתנו בפברואר 1973 והקמנו משפחה – נולדו לנו שלושה ילדים.

בשלושת השנים אחרי שהתחתנו, גרנו אצל חמתי ועזרתי לה בעבודות הבית. בעלי עבד במפעל טקסטיל ברמלה.

בחתונה שלי עם יוסי

תמונה 5

כשבתי הבכורה היתה בת 3 יצאתי לעבוד בעבודות מזדמנות – מטפלת בקשישים, מחליפה בגנים, ניקיון בתים.. וכך בעצם הצלחתי לעזור בפרנסת המשפחה. בשנת 2017 נפלתי ושברתי את הרגל וכשהייתי הולכת לקופת חולים כדי לבדוק את מצב הרגל, שמתי לב שמורידים ילדים נכים לבית הספר, שהיה ליד קופת חולים. ניכנסתי לבית הספר וביררתי לגבי עבודה.

מצאתי את עצמי עובדת בבית ספר "עוז" לחינוך מיוחד בחולון בתור סייעת. לאחר שנתיים המנהלת פיטרה אותי. שוב חיפשתי עבודה והגעתי לבית ספר "הרצפלד" לחינוך מיוחד בחולון.

רחל בתי הבכורה נולדה בשנת 1974, היא כיום בת 47, נשואה ליוסי, עובדת כפקידה בהוצאה לפועל. יש לה חמישה ילדים – נס, אפיק, התאומות קסם, תהילה והבן האחרון אלמוג. הם גרים בלוד. בתי השנייה, נורית נולדה בשנת 1979, בת 43 נשואה ליוסי. מורה לחינוך מיוחד, יש לה שני ילדים: נועם ואיילת. בני עמנואל נולד בשנת 1980, בן 42 נשוי לאמירה. עובד כנהג משאית ויש לו בת אחת – אוראל.

התחביבים שלי הם: תפירה ועבודות יד. יש לי היום שמונה נכדים. כיום אני עובדת בבית ספר הרצפלד שמחה ומאושרת מנסיון החיים שלי.

אני עם נכדיי

תמונה 6

הזוית האישית

אילנה: אהבתי מאוד לעבוד עם שי לי וליז ולספר להן את סיפור חיי, למרות שהיה לי קשה לזכור את כל הזיכרונות. נהנתי להשתתף בתכנית, היה לי כיף.

ליז: שמחתי לקחת חלק בתכנית "הקשר הרב דורי". היה לי כיף לעבוד עם אילנה ושי לי בשיתוף פעולה למדתי על אילנה הרבה דברים מעניינים נהניתי להשתתף בתכנית.

שי לי: למדתי על אילנה הרבה דברים מעניינים, היה לי כיף לעבוד וללמוד ממנה. היה לי מעניין לעבוד ביחד בתכנית.

מילון

מצרים
המדינה המאוכלסת ביותר מבין מדינות ערב, והמדינה השלישית המאוכלסת ביותר באפריקה. מצרים שוכנת בפינה הצפונית־מזרחית של אפריקה, לחוף הים התיכון בצפון וים סוף במזרח. בצפון-מזרח גובלת בישראל וברצועת עזה, במערב בלוב ובדרום בסודאן. על אף שטחה הגדול, מרוכזת כמעט כל אוכלוסייתה בעמק הנילוס שנמצא במזרחהּ. זאת, משום ש־98% משטח מצרים הם מדבר שומם. רובם המכריע של המצריים הם מוסלמים, ושפתה הרשמית של המדינה היא הערבית. (ויקיפדיה)

מעברה
מעברה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. (ויקיפדיה)

מפעל טקסטיל "אופ - אר"
מפעל הטקסטיל הוקם בשנת 1961 על־ידי משקיעים יהודים מארגנטינה והעיירה אופקים נבחרה למקום שבו יוקם המפעל. שם המפעל מורכב משילוב המילים אופקים-ארגנטינה (אופ-אר). המפעל כלל מבנה משרדים ואולם יצור רחב בו הועסקו מרבית העובדים.

ציטוטים

”הבית היה שמח ולמדנו להסתדר עם מה שיש“

הקשר הרב דורי