מאגר סיפורי מורשת

אני, משה וידאל, מספר את סיפור העלייה שלי ושל משפחתי ממצרים לישראל.

נולדתי בשנת 1943 בעיר חלוואן, הנמצאת כ- 25 קילומטר דרומה מקהיר שבמצרים. היינו שבעה אחים, שישה בנים ובת אחת, ואני הייתי הצעיר ביותר. גרנו בבית גדול, עם חצר וגינה גדולה שהייתה מלאה בפרחים. בגן, בבית הספר ועם המשפחה דיברנו ועם שאר האנשים דיברנו ערבית. בערבי שישי ובשבת היינו הולכים לבית הכנסת ושרנו שירים ותפילות. ביום כיפור היינו ישנים על שטיח במדרגות המובילות להיכל.

בלילה של היום בו דוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל, קצינים מצריים פרצו אל הבית שלנו וערכו חיפוש. המצרים חשדו שאבא שלי ודודי מרגלים עבור ישראל. החיפוש היה אלים, הם פתחו ארונות, מגירות וקרעו מזרונים. במזל גדול, הם לא מצאו דבר אך אצל דוד שלי, אח שלי אבי, שהיה בעל בית דפוס גדול, הם מצאו כתובות בעברית ומספרים. המצרים לא הבינו מה זה ולקחו אותו לבית הסוהר בטענה שהוא ציוני. באותו הלילה, ה-14 במאי, 1948, נעצרו 600 יהודים. ללא משפט, הדוד שלי נשאר בכלא במשך שנה וחצי. בית הדפוס המשפחתי של אבי ואחיו, מבין הגדולים בקהיר שהעסיק 60 פועלים, הוחרם על ידי ממשלת מצרים מכיוון שטענו שדוד שלי היה ציוני ואויב של המדינה. חשבונות הבנק של משפחתי הוחרמו גם הם, ואבא שלי נותר ללא עבודה, פרנסה ורכוש. ההורים שלי לא שיתפו אותנו בבעיות שלהם אבל הבנתי את מה שקורה. בזמן הזה גם לא יכולנו לעזוב את מצרים עד לחתימת הפסקת האש בין ישראל ומצרים בשנת 1949, וגם אז – לא היה קל לצאת.

בשנת 1950 התחלנו את העלייה לארץ ישראל. היות והיה לנו דרכון איטלקי, דוד שלי שוחרר מהכלא הישר לספינה למרסיי, צרפת, ואני ומשפחתי איתו. המצרים הרשו לא הרשו לנו לקחת כלום פרט ל – 20 לירות מצריות לכל אדם ופסנתר. נסענו באונייה הנקראת ״אן מארי״ שהביאה אותנו מאלכסנדריה לצרפת. הנסיעה נמשכה כשבוע בערך. אני זוכר את הים הסוער. הרגשתי רע מאוד והקאתי במשך כל השבוע. כשהגענו לעיר הנמל מרסיי, העבירו אותנו למחנה עולים, ששימש כמחנה צבאי במלחמת העולם השנייה. היינו במחנה הפליטים כשישה או שבעה חודשים עד שהגיע התור שלנו לנסוע לישראל.

כשהייתי בן שבע, סוף סוף הגענו לנמל חיפה בישראל. היינו שבועיים במחנה ליד חיפה ולאחר מכן עברנו למחנה עולים בטבריה. חיינו בצריף של שני חדרים עם גינה בחוץ, שבעה ילדים ושני הורים. הרגשתי כאילו אני חי בטיול בטבע. אבא שלי עבד בכביש, סלל כבישים ולמד עברית בלילות. לאחר שנתיים במעברה בטבריה אימא שלי סירבה לקבל שיכון על ההר בטבריה, היא אמרה לי שאין בטבריה תיכון ואוניברסיטה בשבילנו. לכן, כשהייתי בן עשר עברנו לתל אביב.

גרנו בדירת שני חדרים על הגג בפלורנטין ואימא שלי הייתה מאושרת. הכרתי את כל הרחובות שהיו בשכונה שלנו. אבא שלי עבד כמנהל הקבלה במלון בטיילת וכיוון ידיעתו במגוון שפות. כולנו עבדנו, אני והאחים שלי עבדנו ביום ולמדנו בלילה. באותה תקופה הייתי מטייל עם חבריי בארץ. היינו נוסעים ברכבת לנהריה ומשם הולכים ברגל לכנרת. בגלל שהייתי צריך לעבוד בבקרים, למדתי בערב בעירוני א׳ אך עברתי לעירוני ד׳ בי״א בשביל שאצליח לעבור את הבגרויות. אהבתי ועד היום אני אוהב, ללמוד היסטוריה. אני יכול לקרוא ולדמיין את מה שקרה.

בגלל שתמיד אהבתי להתווכח, החלטתי ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית ירושלים בשלוחת תל אביב בערב. בבוקר הייתי מחנך בבית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים ובערב לומד. הכרתי את אשתי איילה בגיל 21 ואנחנו ביחד עד היום. יום אחד עברתי תאונה עם האופנוע ושברתי את היד. לא יכולתי לכתוב בהרצאות בלימודים לכן איילה אשתי (לא באותה תקופה) הייתה מגיעה כל יום להרצאות וכותבת הכל בשבילי. כל ערב לאחר שחזרה הייתי מביא לה פרחים ושוקולדים וכך כבשתי את הלב שלה.

מאז ועד היום היא עוזרת לי כל יום, אם זה בעבודה במשרד או בבית. לאחר שסיימתי את הלימודים עשיתי התמחות אצל משרד עורכי דין שהתעסק בפגיעות ונזקים של עורך אותו אני מאוד מעריך. שמרתי ועקבתי אחרי כל תיקון שהוא היה נותן לי וטעויות שלי שהוא שיפר וכך למדתי והתקדמתי אני. מאז הקמתי משרד עורכי דין משלי, ועד היום אני עובד כעורך דין עצמאי אבל חשוב לציין שאני מקווה שעד סוף השנה אצא לפנסיה (הערה של הגר המתעדת – מאז שאני זוכרת את עצמי סבא אומר שהוא יצא לפנסיה בסוף השנה, נראה אם השנה זה באמת יתממש). אני גר בתל אביב ויש לי שני ילדים וחמישה נכדים נפלאים שאני מאוד אוהב לבלות איתם.

הזוית האישית

הגר הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד להיות עם סבא שלי. אני מעריכה ואוהבת אותו מאוד, ותמיד שמחה לשמוע וללמוד מחוויות החיים שלו. סבא שלי הוא אדם מיוחד שאין כמוהו והוא תמיד גורם לי לשמוח, לחייך ולשכוח מהכל. הזמן הזה עם סבא היה יקר וחשוב וגרם לי להבין כמה המשפחה חשובה לי.