מאגר סיפורי מורשת

שמי אגם ואני רוצה לסבר על סבתי, סבתא לילי, שנולדה באלכסנדריה שבמצרים ב 20 לאפריל 1949, לאסתר ואנדמונד סופר.

במשפחתה של סבתי היו שישה ילדים. סבתא נולדה השנייה מבניהם. אביה של סבתא עבד בקהילה היהודית באלכסנדריה.

סבתא ומשפחתה גרו בדירת ארבעה חדרים בקומה השנייה. ממרפסת הבית ראו את הרחוב שהיה רחוב ראשי, שם הייתה מטרונית.

משפחתה למדה בבית ספר יהודי גדול "אדיו" שהיה במרחק רבע שעה מהבית. משפחתה של סבתא נהגה ללכת בשבתות לבית הכנסת הגדול "אליהו הנביא" (שלאחרונה חודש) שהיה ליד בית הספר.

בימי ראשון, שהיה היום האהוב עליה בשבוע, סבתא ומשפחתה נהגו ללכת אחרי בית הספר, למסעדה, לאכול ארוחת צהרים, ולקונדיטוריה שם אכלו קינוחים. לאחר הארוחה הלכו לראות סרט קולנוע.

סבתא מספרת שאהבה במיוחד את חופשת הקיץ הגדולה, בה בילו הרבה בפארק גדול בו היו מתקני שעשועים, תיאטרון והופעות מחול. משפחתה נהגה לטייל לקהיר לראות את הפירמידות ואת מגדל בורג'.

במיוחד אהבו לבלות בחופשות בבית הנופש שלהם (בית על הים), שם בילו כמשפחה בפארק ,בו היה אגם עם ברבורים ורחבת דשא גדולה.

גם מבית הספר היו טיולים למקומות מיוחדים מחוץ לאלכסנדריה.

בשנים שלפני הקמת המדינה ואחריה, יותר ויותר משפחות יהודיות ממצרים התחילו לעלות לישראל. משפחתה המורחבת של סבתא קיבלה צו גירוש ובני המשפחה נאלצו לעזוב לצרפת (כיוון שהייתה להם אזרחות צרפתית).  משפחתה נשארה במצרים מספר שנים למרות הגירוש, בזכות הפרוטקציה והקשרים שהיו לאבא שלה (שעבד בקהילה היהודית). בינתיים, הקשר בין משפחתה של סבתי למשפחה הרחוקה כמעט והתנתק.

סבתא ואחיה המשיכו ללכת לבית הספר, אך סבתא מספרת שהאווירה הייתה אחרת. הם הרגישו בחסרונם של היהודים שעזבו את מצרים, ובשלב מסוים מספר התלמידים היהודים בית הספר, קטן מאוד, ובית הספר נאלץ להפוך לבית ספר פרטי, בו למדנו יהודים נוצרים ומוסלמים, בעיקר בני המעמד הגבוה.

סבתא ומשפחתה חיו בנוחות במצרים, והייתה להם ילדות מאושרת.

בשנת 1963, כשהייתה בת ארבע עשרה, סבתא, אחיה ואימם היגרו לצרפת, לחיות עם הדודים. אביה נשאר במצרים לעזור ליהודים לעלות לישראל עם רכושם. כך נותק הקשר עם אביהם, שחודש רק שמונה עשרה  שנה לאחר מכן.

כשהגיעו לצרפת, נסעו עוד  באותו הערב למשפחה שהתגוררה שם, ונפגשו איתה בהתרגשות רבה, לאחר מספר שנים שלא ראו אחד את השני.

בצרפת הם קיבלו זכויות כמו כל משפחה אזרחית צרפתית. קיבלו דירה בפריז, ועזרה כספית כפי שהגיע למשפחה מרובת ילדים ללא אב. הם למדו בבית ספר, וחיו חיים טובים עם המשפחה המורחבת, אך הגעגוע לאביהם הקשה על המעבר וההתאקלמות. סבתא החליטה לכתוב מכתב לאביה לשאול לשלומו, ושלחה את המכתב לכתובת הבית שלהם באלכסנדריה.

כעבור מספר שבועות הם קיבלו מכתב תשובה, אך אחותה ששמרה על המכתב, שכחה אותו בכיס המעיל, והמכתב אבד בכביסה. כך נותק הקשר סופית בין המשפחה לאביהם, ששינה את כתובתו, ולכן לא קיבל את המכתבים האחרים.

כעבור שנה הסוכנות היהודית שכנעה אותם לעלות לישראל והם עלו בשנת 1964, לאחר שחיו שנה בפריז.

העלייה הייתה מאוד קשה למשפחתה של סבתא. הם הגיעו לישראל עם מזוודת בגדים וקיבלו מנות קרב ושתי לירות. הם שוכנו במעברה בעכו, בצריפים מאסבסט, בתנאים קשים ובעוני. בארץ, הם חיו ללא אבא, שישה ילדים קטינים (הגדול ביותר בן 17), עם הכנסה מעוטה. משפחה ערבית מקומית שראתה את המצב הקשה שלהם, עזרה להם עם ההתאקלמות וקיבלה אותם בחום. הם הביאו להם אוכל שהכינו ועזרו עם הכביסות.

במלחמת ששת הימים בשנת 1967, אביה, כמו כל הגברים היהודים שהיו מעל גיל שש עשרה במצרים, נלקח לכלא. שם מצבו הדרדר והורע מאוד. המשפחה לא ידעה על מצבו ועל מה שעובר עליו בכלא. לא הייתה שם משפחה שתבקר אותו בזמן שהותו בכלא, ותדאג לו לאחר שחרורו. לכן כעבור שנתיים בערך, כשהשתחרר מהכלא הוא הוכנס לבית אבות בעקבות מצבו הגופני.

בגיל חמש עשרה וחצי שתיים מאחיותיה של סבתי הועברו לקיבוץ, אחיה איציק התחיל לעבוד בהסתדרות, אחיה ויקטור וברו הועברו לישיבה בעכו, אך ויקטור שלא הסתדר שם חזר הביתה בגיל שלוש עשרה, וסבתא נשארה בבית לטפל באימה.

כעולה חדשה, סבתא הלכה ללמוד, במשך חצי יום עברית וחשבון בסיסי, וחצי יום כלכלת בית. אך המצב הכלכלי הקשה עליה להמשיך בלימודים וכעבור שנה היא פרשה מהלימודים. באותה התקופה היא הכירה במעברה את סבי פרוספר זכרונו לברכה, והתחתנה איתו.

בשנת 1966 הם התחתנו בחתונה צנועה. הם הולידו חמישה ילדים, וגידלו אותם בעכו. בשנת 1975, סבתא, סבא וילדיהם עברו לבניין בן שלוש קומות, שם היא גרה עד היום.

לקראת בר המצווה של בנם הראשון, אדמונד, סבתא, שהצטערה על שאביה פספס הרבה מחייה שלה ושל נכדיו, החליטה לנסות להעלות אותו לישראל.

היא יצרה קשר עם משרדו של ראש הממשלה בזמנו, מנחם בגין, וביקשה את עזרתו במציאת אביהם, לאחר השלום עם מצרים, שכן לא ידעו דבר על מקום הימצאו. משרדו החזיר מכתב תשובה (שעדיין שמור בביתה של סבתי) בו כתבו שהנושא בטיפול. כעבור זמן מה הם החזירו תשובה עם הכתובת של אביהם. אחותה רבקה שהייתה קיבוצניקית (ועדיין קיבוצניקית גם היום), קיבלה אישור וטסה למצרים להביא אותו. אך במשך חודש שלם היקשו עליו, ולא אישרו לו לצאת ממצרים. השגרירות הישראלית במצרים הציעו להם לשלוח אותו ליוון כתייר, ושם יחכו לו ויעלו אותו לישראל. ביוון עזרו לו לקבל כרטיס טיסה לישראל.

אביה של סבתא עלה על מטוס לישראל בשנת 1981. כשהגיע לארץ, הובא לביתה של אישתו. אמא שלה ציפתה לאדם צעיר יחסית, בן שישים ואחת, אך סבתא מספרת שמרוב שמצבו היה גרוע, הם לא זיהו אותו. ראייתו נפגעה וגופו היה חלש מאוד. הם שמחו מאוד לראות אחד את השני אחרי שמונה עשרה שנה של נתק. אביה שמח לראות ששלושה מילדיו נשואים, ואף הספיק להשתתף בחתונת בניו- אלברט (ברו) וויקטור.

מרוב צער על מצבו של בעלה, אסתר, אמה של סבתי, נפטרה מדום לב. אדמונד נשאר בבית עם בנו. לאחר שנה, בשנת 1883, אדמונד, אביה של סבתי, נפטר.

באותה שנה נולדה לסבתא וסבא ילדה נוספת, דודה אסתי. לאחר מספר שנות נישואים, בשנת 1993, סבי חלה בסרטן ונפטר.

בגיל ארבעים וארבע, לאחר שבעלה נפטר, סבתא שלי, שהייתה חייבת לדאוג לששת ילדיה (שהקטנה ביותר בת 10), השלימה בגרויות ולמדה הנהלת חשבונות ובגיל ארבעים ושש התחילה לעבוד.

עזיבת מצרים, הנתק הארוך מאביה, העלייה וההתיישבות לא היו פשוטים, והיו מלווים בקשיים רבים. ולמרות זאת סבתא אומרת שהקושי היה שווה את זה, והיא מאושרת שעלתה לישראל והקימה משפחה, וזכתה לנכדים ונינים.

המכתבים בין סבתא למשרד ראש הממשלה ומשרד החוץ באיתור אביה

מכתב מס' 1

מכתב מס' 2

מכתב מס' 3

הזווית האישית

אגם: נהניתי מאוד לשמוע מסבתי על הילדות וחייה הבוגרים ולכתוב את העבודה. למדתי הרבה על החיים שלה לפני שעלתה לישראל, על הקשיים שהיא ומשפחתה התמודדו איתם ועל החוויות המשמחות שחוותה. למדתי עליה שהיא חזקה יותר משחשבתי ואני מעריכה אותה מאוד על כך.