מאגר סיפורי מורשת

ביום בהיר אחד…

נולדתי בעיר מקנס שבמרוקו בשנת 1948. העיר מקנס ייחודית מכל שאר ערי מרוקו, היא נחשבה כירושלים הקטנה של מרוקו בגלל התייחסותה לדת היהודית. במקנס היו מקבלים כל רבני מרוקו סמכות של רב. מקנס הייתה ייחודית בסוגי ממתקיה, מאכליה, חגיה וערכיה.

ב – 1958-1959 הופיע בביתנו אדם לא ידוע וסודי, בסתר כמובן שדיבר והסביר על העלייה לארץ ישראל, היה זה איש הסוכנות. בהיותי ילדה בת עשר סקרנית שאלתי הרבה שאלות ונאמר לי שזה שליח מהסוכנות שעוזר ליהודים לעלות לארץ ישראל בסתר.

כל סיפור העלייה והעזיבה היה סודי בהחלט, לכן השארנו את ביתנו מסודר כאילו אנו גרים עדיין שם. בתקופה הזאת (שנת 1958-1959) היה איסור מוחלט לעלות לארץ ישראל. היות שסבא וסבתא שלי עלו לישראל בשנת 1952, הורי היו נחושים להצטרף אליהם בכל מחיר.

בוקר אחד הורי הכינו שלוש מזוודות לתשעה אחים וסיפרו לנו שנוסעים לספרד לחתונה משפחתית. במעבר הגבול בין מרוקו לספרד לא היה פשוט. היה מפחיד מכיוון שהינו צריכים לשקר ולומר שנוסעים לחתונה משפחתית. היו לנו דרכונים מזויפים אשר בעזרתם עברנו את גבול מרוקו ספרד.

הגענו לאניית מסחר ובה ישנו בסיפון התחתון על כיסאות נוח. כאשר הגענו למלגה שבספרד חיכה לנו אדם מסתורי, שכיוון אותנו ושמר עלינו מרחוק עד אשר הגענו למחנה בגברלטר. במחנה שהיינו שלושה חודשים מרוכזים באוהלים עד אשר התאפשר לנו ולכל הנוכחים להתארגן לעלות ארצה.

היה זה יום גשום במיוחד בו עלינו על אניית מסע שטילטלה אותנו במשך כל ההפלגה, כמעט ולא הרמנו את הראש מהמיטה מבחילות והקאות אך הציפייה לראות את ארץ ישראל הייתה גדולה. ברגע שהודיעו שרואים את האורות הרחוקים של חיפה הייתה התרגשות גדולה וחשבנו שארץ ישראל היא עיר אחת גדולה ושניתן לראות את כולם ביחד.

כמובן שאמא שלי רצתה לגור איפה שהוריה גרו וזה היה אור עקיבא של היום. לא קל היה להשתבץ למקום הזה כי לסוכנות היו תוכניות משלהם ליישב אותנו במקום אחר. לבסוף נענו וקיבלנו צריף בחולות של אור עקיבא שזה נקרא מעברת אור עקיבא. אחרי השמחה של המפגש המשפחתי התחלנו להרגיש את קשיי ההסתגלות: ללא חשמל, מיטות ברזל וכל תשעת הילדים בגילאים שונים גרו יחדיו. אין שפה, אין מקצוע, אבי עבד בקרן קיימת בקטיף כותנה והיה מאוד קשה.

לאט לאט הסתגלנו לתנאים ואהבת המדינה והתאחדות עם המשפחה עלו על הקשיים. היום, כל אחד בנה את משפחתו. אני סבתא של נועם שירתתי בכפר יובל שבגליל העליון ושם בניתי את ביתי וגידלתי את ילדי.

לימים למדתי, גדלתי והתחתנתי. בשנת 2011 רציתי לסגור מעגל ולנסוע לעיר הולדתי מקנס שבמרוקו. נסעתי וההתרגשות הייתה גדולה מאוד. ברגע שפגשנו שוטר מרוקאי שאלנו אותו על השם הרחוב שבו גרנו ושאנו רוצים לבקר בביתנו הקודם. היה מפליא והוא ברצון הצטרף אלינו, הסיע אותנו במכוניתו לרחוב שבו גרנו ועלינו יחדיו לביתנו. הכניסה נשארה אותו הדבר כפי שהשארנו והאנשים שגרו שם לא היו נוכחים. ההתרגשות הייתה רבה מאוד. דפקנו בדלת ואיש לא ענה, נשארנו רק להתבונן זה היה בלתי נשכח.

הזוית האישית

נועם: היה ממש כיף לשמוע את הסיפור של סבתא ולדעת על העבר שלה.

ג'קלין: היה מפגש מרגש מחזק קשר מזכיר נשכחות.