מאגר סיפורי מורשת

שמי יצחק נתנאל, נולדתי באיראן, עליתי לישראל בשנת 1979.

באתי ממשפחה של שלושה אחים, שתי אחיות וזוג הורים. אבא היה בעל חנות של לבני נשים ותמרוקים ואמי הייתה עקרת בית. גרנו בבית עם חצר יפה. גרנו בשכונה מעורבת בטהרן, יש שכונה אחת שהיתה בדרום בעיר, שם היו יותר יהודים בריכוז יחד. באופן כללי היהודים חיו בפיזור בכל העיר. העיר טהרן היא ענקית מבחינת אוכלוסיה. כל שכונה הייתה  בגודל שכאן בארץ נחשב לעיר.

בית הספר שלמדתי בו היה אליאנס, במהותו זה היה בית ספר צרפתי. היו מגיעים מורים ממרוקו, היה לנו מורה מנהל בית ספר מרוקאי שהגיע דרך הסוכנות היהודית. הוא למד פרסית במיוחד לשם התפקיד. בית ספר היה ברובו יהודי מכיתה א' עד י"ב. לא גרנו באותו איזור, כל התלמידים. המרחק מבית הספר היה כחצי שעה הליכה. בית הספר היה מופרד לבנים ובנות.

חוויה שאני זוכר, היא שהיינו עושים טקס של השואה בבית הספר – היו עומדים בחצר הענקית של בית הספר והיתה במה ותלמידים עלו לשאת דברים. סדר היום: בשעה 8:00-12:00 לימודים ,לאחר מכן הייתה הפסקת צהרים בשעה 12:00-14:00. משעה 14:00-17:00 חזרנו ללמוד. היו כאלה שהיו עושים שיעורי עזר עד 18:00. בחורף היינו חוזרים הביתה בחושך. בשעתיים האלו היתה לנו תפילת מנחה בהפסקה, הבנים היו מתפללים וחוזרים לכיתה. היינו רגילים בבית להתפלל, מפני שסבי לא היה מפספס את תפילת שחרית בבוקר והקפיד עלינו מאוד. היה קושי לארגן מניין. אם לא היינו מגיעים אין מניין – בית הכנסת היה בתוך בית הספר. בימי שישי ושבת הבית כנסת היה פתוח, הגיעו אליו אנשים מכל מיני מקומות בעיר.

1977 בכיכר שהיאד בטהראן, משמאלי בן דודי

הסוכנות היהודית היתה ברחוב שאח – המלך. הייתה שגרירות ברחוב הכאח – ארמון. זו הייתה תקופה של 1978, היה מורגש שיש מהפכה אסלאמית. הלכתי עם כמה חברים שהתעניינו לעזוב את טהרן, השאח היה עדיין בשלטון, הלכנו לסוכנות היהודית ואמרו לנו שאפשר לעלות לישראל בתור כל מיני סטטוסים: תייר, עולה חדש או תושב ארעי. אז היינו צריכים ללכת לפנימיה, הם נקבו מחיר – בתור עולה חדש אתה מקבל הכל בחינם, בתור תושב ארעי – אתה צריך לשלם על כל שנת לימודים בפנימייה אלפיים דולר. ההורים שלי אמרו: "תשכח מזה, לא תעלה, היינו חיים שם כקהילה, ירדנו מהרעיון החברים, כי זה היה הרבה כסף.  מצד שני, בסוכנות היהדית הייתה מחלקה בשם "עליית הנוער", הם חשבו שהייתה בעיה בנושא הצעירים היהודים. הם רצו להעלות נוער לארץ, זו הייתה סוג של התפשרות במקם להעלות משפחות. הזמן עבר והיו בזמן זה עוד הפגנות, הרוגים ומצב מתוח. פחדו שיהודים יתקעו שם, רצו לחלץ את הנוער קודם. אחרי כשבועיים אמרו שיש בבית מלון קומדורה (שם של מלון) נציגים מעליית הנוער שמחפשים להעלות בני נוער ארצה. אחי ואני ידענו צרפתית ובן דודי, יצחק מאיר, היה הנציג מהסוכנות. בעתיד כיהן כשגריר ישראל בשוויץ. באותה תקופה היה מנהל כפר הנוער 'ימין אורד'.

יצחק מאיר ז"ל, מנהל כפר "ימין אורד", תמונה מכנס הבוגרים

אחי ידע צרפתית טוב ושוחח איתו. לקחו מאיתנו פרטים והלכנו הביתה. בדרך אני זוכר את הרכב של דודתי מנופץ והרוס מההפגנות. חזרנו הביתה. באותה תקופה היה בטהרן משטר צבאי מטעם המלך. הם החליטו שעושים עוצר לילי משמונה בערב, אסור לצאת מהבית עד 5 בבוקר. יום אחרי שהיינו בבית המלון, הטלפון מצלצל בבית. מדברים מבית המלון והסוכנות היהודית שאלו אותי שאלה אחת: "יש לך דרכון?" עניתי שכן. אמרו לי: "תהיה מחר בשדה התעופה." וניתקו. הם התקשרו גם לבן דודי.

ההורים שלי לא הסכימו. הם פחדו, וגם שאר ההורים פחדו על הילדים: בישראל היו הרבה מלחמות ושמענו על זה מרחוק. ההורים ידעו שישראל היא מדינת מלחמות, מטבע הדברים כל אחד דואג לילדו. אני אמרתי שאין מצב שאני נשאר והתווכחתי עם אמי, לקחתי תיק ושמתי שם מכנסים וחולצה. לא יכלתי לקנות כלום, היה עוצר ולילה. קמתי בשעה 5 בבוקר, נסעתי לדודי באופניים. הבת שלו אזיכא הביאה לי מילון בעברית-פרסית  של סולימן חיים.

המילון עברי פרסי של סולימן חיים

חזרתי הביתה, בן דודי השני בא ונסענו לשדה התעופה, כל אחד עם תיק. עלינו למטוס על אל, היו בו רק בני נוער. הטיסה לא היתה חשאית, אלא תחת פיקוח המדינה. המלך עדיין היה בשלטון. התאריך היה ה- 15 בינואר 1979, היום בו עליתי ארצה. אחר כך נודע לי שזה היה המטוס האחרון שיצא מטהרן. המלך יום לאחר מכן ברח מאיראן.

הגענו אחרי שלוש שעות לישראל. אני מסתכל ורואה שאין תיק ומזוודה, רק המילון ודרכון היה בידיים שלי. הייתה איזה אישה, נציגת מכפר הנוער שלקחו אותנו. לקחו מוניות של שבע נפשות משדה התעופה לבית מלון שהיה ביהוד, מלון אביה. בבוקרהגענו לפנימיית "ימין אורד". היה קשה להתאקלם בארץ. הגיעו בני נוער אחרים מאיראן, אבל לא בטיסות אלא בהברחות ודרך מדינות אחרות. משנת 1979 הייתי בכיתה י', שם עשו לי מבחנים. הייתי במגמה עיונית וסיימתי שם כיתה י"ב. ההורים לא היו בארץ ובשבתות לא היה לנו לאן ללכת. למזלי, היה לי את בן דודי וחברים אחרים. היו חלק שהוריהם באו ארצה בשלב יותר מאוחר. ההורים שלי עלו כשהייתי כבר נשוי ועם משפחה, אחרי הרבה שנים. שני אחים שלי טסו לפניי. אחד לצרפת ללימודים, הוא חזר ארצה ועבד בבנק לאומי. אחי השני רצה ללמוד באיראן והגיש בקשה מהטכניון ללמוד שם ולחזור לאיראן, הוא התגורר במעונות הסטודנטים בחיפה בזמן שאני הייתי בפנימיה. אחות אחת שלי התחתנה שם וגרה שם.

הלכתי לעשות מבחן פסיכומטרי בשנת 1981 בעברית. התקבלתי לתחום ראיית חשבון באוניברסיטה העברית. עשיתי מבחנים באורט סינגלובסקי ומיד קיבלו אותי כהנדסאי מחשבים. סיימתי שם ב שנת 1983. בצבא שירתי בתפקיד קרבי בלבנון. במשך הרבה זמן בצבא הייתי חייל בודד, הייתי לפעמים נוסע לדודות אבל ההורים לא היו…. לא הייתה לי בעיה להיות לוחם. רציתי לשרת כמו כולם.

הזוית האישית

קרן הסטודנטית המתעדת: סיפורו של יצחק מרתק. הוא מספר הכל בסבלנות וזוכר הכל לפרטים הכי קטנים. הייתי מסוקרנת מאוד ומרותקת לסיפורו. יצחק סיפר לי המון על הילדות ושלבי הקליטה בארץ בפנימיה ואז בצבא.