מאגר סיפורי מורשת

שמי עומר אבלס, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתף השנה, אני מתעד את סבי מצד אמי, יצחק שקד (שקרג'יסקי), ומעלה את סיפורו אל מאגר המורשת של התכנית.

ילדות

סבי יצחק נולד ב- 11 במאי 1935 בעיר סופיה שבבולגריה. להוריו קראו קטיה ומשה שרג'יסקי. לסבי היו אח ואחות: סטפן ומרגריטה, והוא היה הצעיר מבין האחים. סבי ומשפחתו התגוררו בעיר סופיה ובצעירותו למד סבי בבית ספר יסודי ולאחר מכן בתיכון בעיר. בילדותו, סבי אהב מאוד לעזור להוריו במטלות הבית ובקניות. הוא אהב גם לאסוף אוספים של כל מיני חפצים, לדוגמא בקבוקונים של משקאות וקטעי מאמרים מעניינים שהיה גוזר מעיתונים. סבי אהב מאוד ספורט ובעיקר אהב לשחות. כשהיה נער אהב מאוד לשחק כדורעף ואף שיחק בנבחרת של סופיה. בנוסף, מגיל צעיר מאוד אהב לצלם ולהתעסק במצלמות, ונושא הצילום מאוד סיקרן ועניין אותו. במהלך חופשות הלימודים הוא עבד בחנות צילום על מנת לעזור למשפחתו בפרנסת הבית. באותה התקופה פרצה מלחמת העולם השנייה ובעל חנות הצילום ביקש מסבי לשנות את שמו לשם לא יהודי, מפני שפחד שהנאצים יגלו שהוא מעסיק בחנות שלו יהודי. לכן החליט סבי לאמץ את השם סשה. סבי זוכר שבזמן המלחמה לא היה לו ולחבריו כדור למשחק ולכן הם היו נוהגים להכין כדורים מסמרטוטי בד שהיו אוספים.

בגרות

כשהיה בן 18, התגייס סבי לצבא הבולגרי ושירת שם כקצין. לאחר שסיים את שירותו הצבאי, נסע סבי לרוסיה ונרשם שם ללימודי צילום קולנוע ואומנות באוניברסיטה. לאחר חמש שנים, עם סיום לימודיו, חזר לבולגריה והחל לעבוד שם כצלם קולנוע וטלוויזיה. בתקופה זו, אחותו מרגריטה חיה כבר עם משפחתה בישראל. סבי ואמו הגיעו לישראל מספר פעמים לבקר אותה ובסופו של דבר החליטו לעלות לישראל ולהישאר לחיות בה.

העלייה לישראל

בשנת 1965, סבי ואמו עלו לישראל בטיסה מבולגריה, למרות שלא ידעו לדבר בעברית כלל ולא היה להם מקום לגור בו. ההשתלבות של סבי ואמו בישראל היתה בהתחלה מאוד קשה בעיקר בגלל שלא ידעו את השפה. מכיוון שהיו צריכים לעבוד על מנת להתפרנס, לא למדו עברית באולפן. בהתחלה, גרו במשך כשנה אצל מרגריטה אחותו של סבי. בזמן הזה מצא סבי עבודה כצלם באירועים פרטיים ובנוסף כצלם קולנוע באולפני הרצליה. לאחר כשנה, קנה סבי, בכסף שחסך מעבודתו, דירה בשכונת צהלה בתל אביב ועבר לגור שם.

נישואין

בשנת 1977, בזמן שהיה סבי בחגיגת בר מצווה של קרוב משפחה בחיפה, הכיר את סבתי צילה. הם יצאו במשך כמעט שנה ובתאריך 12.11.1977 הם התחתנו. טקס החתונה התקיים ברבנות תל אביב ואת המסיבה חגגו לאחר מכן בביתה של מרגריטה, אחותו של סבי, בבת ים. במסיבה השתתפו המשפחה הקרובה וחברים קרובים. לאחר חתונתם, עברו סבי וסבתי לגור ברמת גן. לאחר כשנה נולדה להם בת, אמי רינת, והם עברו לגור בבת ים אצל דודה של סבתי במשך כשנה. לאחר מכן, הם עברו אל דירתם החדשה בחולון, לשם עברו בגלל עבודתו של סבי.

עיסוק

בחודשים הראשונים שלו בישראל עבד סבי כצלם פרטי וכצלם באולפני הרצליה. בהמשך, עם הקמת רשות השידור, התקבל סבי לעבודה שם כצלם בערוץ הראשון ובטלוויזיה החינוכית. במסגרת עבודתו הוא צילם בין היתר את התוכניות: "זהו-זה", "החתול שמיל", מהדורות חדשות, תשדירי שירות ועוד. סבי גאה מאוד על כך שצילם אירועים היסטוריים ודמויות חשובות בהיסטורי של מדינת ישראל. בין היתר הוא נשלח עם הצוות שלו ללבנון כדי לצלם את אירועי מלחמת לבנון, צילם את טקס הענקת פרס נובל למנחם בגין ז"ל על הסכם השלום עם מצרים וצילם בהזדמנויות שונות אישים כמו: גולדה מאיר, משה דיין, אנואר סאדאת, מרגרט תאצ'ר, מנחם בגין ויצחק רבין.

הפרישה לגמלאות

לאחר 35 שנות עבודה פרש סבי לגמלאות. במשך כחמש שנים המשיך לעבוד ולתת שירות כצלם עצמאי לרשות השידור ולאחר מכן פרש לחלוטין מעבודתו.

בזמנו החופשי בפנסיה אהב ללכת מדי יום ביומו לשחות בים ולשחק במטקות עם חברים על החוף בבת ים. כמו כן, הוא נרשם לסדנאות צילום ותערוכה שהכין והציג אף זכתה בפרס. בשבתות אהב לטייל עם סבתי בטיולים של החברה להגנת הטבע. אבל הכי אהב לשחק איתנו הנכדים ולצלם אותנו. מכיוון שאמי היא בת יחידה, לסבי שלושה נכדים – אני ושני האחים שלי, יובל ואיתי. אנחנו הולכים לבקר אותו ואת סבתי המון, ואוהבים להיות שם ולאכול מאכלים בולגריים.

הזוית האישית

סבא יצחק: היה מהנה להכין את הסיפור עם עומר ולהיזכר בדברים מהעבר שלי. אני שמח שעומר למד הרבה על ההיסטוריה המשפחתית שלנו.

עומר הנכד המתעד: נהניתי מאוד להכין את הסיפור עם סבא. למדתי הרבה על ההיסטוריה של המשפחה שלי וגיליתי במהלך העבודה שאחיו של סבי, אמיל שקרג'יסקי, הוא גיבור לאומי ודמות חשובה בהיסטוריה של בולגריה. אמיל היה עיתונאי ופרטיזן יהודי, חבר במפלגה הקומוניסטית, היה מפקד גדוד פרטיזנים, כתב ספרים ומאמרים רבים בנושאים פוליטיים והיה מתנגד בולט למשטר הפשיסטי בבולגריה. בגלל פעילותו נגד המשטר הבולגרי והגרמני אמיל הוכנס לכלא בבולגריה. לאחר שהשתחרר, באוגוסט 1944, במהלך פעילות מבצעית של הפרטיזנים, אמיל ושני חבריו נתקלו במארב. במהלך הקרב נזרקו לעברם רימונים. שני חבריו של אמיל נהרגו ואמיל המשיך להילחם למרות שנפצע קשה, ואפילו הצליח לזרוק בחזרה מספר רימונים שנזרקו לעברו. אמיל נהרג במארב, אבל לפני מותו חרט על ידו את המשפט "מוות לפשיסטים". אמיל נחשב לגיבור לאומי בבולגריה וכהוקרה על גבורתו נקראו על שמו רחוב וספריה ציבורית בסופיה ואנדרטה הוצבה לזכרו ולזכר הפרטיזנים במרכז העיר. החלטתי לכתוב ולספר על זה מכיוון שלאמיל יש מקום חשוב במשפחתנו. מאז שהייתי קטן סבי היה מספר על אחיו ובבית של סבי וסבתי תלויה תמונה שלו. בנוסף, ביקרתי עם משפחתי בבולגריה מספר פעמים, הכרתי את משפחתו (הילדים והנכדים שלו) וביקרתי בספריה ובאנדרטה לזכרו.