מאגר סיפורי מורשת

מבולגריה- ליפו: סיפורה של קהילה שניצלה מציפורני הנאצים והגשימה בארץ ישראל את החלום.

שמי אהובה פרימו לבית ממון. נולדתי בישראל לרחל ויוסף ממון, ילידי בולגריה. הוריי עלו לארץ בתחילת 1949, מספר חודשים לאחר קום המדינה, ושנים ספורות מתום מלחמת העולם השנייה. כמה מילים לגבי יהדות בולגריה, כשבימים אלה ממש מלאו 80 שנים לנס שאירע לה כשניצלה מציפורני הנאצים וממחנות ההשמדה.

עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, מעטים היו גילויי האנטישמיות. היהודים היו מעורים בחיי העם הבולגרי, באקדמיה, מסחר, צבא, אמנות תרבות. הנאמנות שלהם הייתה לשם דבר. יחד עם זאת ניהלו היהודים חיי קהילה אינטנסיביים. הצעירים המשכילים הקימו את התנועה הציונית שהייתה חזקה מאד בבולגריה. הקימו מוסדות תרבות וחינוך יהודיים כהכנה לארץ ישראל. הוריי למשל, למדו עברית בבית ספר עברי. היהודים הקימו  תנועות נוער ציוניות כגון השומר הצעיר, החלוץ, מכבי צעיר, בתי כנסת, בית חולים יהודי, בית תמחוי, אגודות ספורט שהשתתפו במכביה הראשונה והשנייה בארץ, תזמורות, מקהלות, מוסדות תרבות ואומנות. התנועה הציונית אף שלחה לארץ צעירים (ביניהם דודי, אח של אבי) כדי להכין את הקרקע לעלייה.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה  בשנת 1939, עם הצטרפות בולגריה בראשות המלך בוריס למדינות הציר (בנות ברית של גרמניה), החלה להתגבר השפעתם של הארגונים הפשיסטיים. כשחוקק החוק להגנת האומה (המקביל לחוקי נירנברג)– הוטלו על היהודים מגבלות מסחר, הם סולקו מהאוניברסיטאות, נאסר עליהם לעסוק במקצעות חופשיים, הם פוטרו ממשרות ממשלתיות, מהצבא, נאסר עליהם להחזיק מכשירי רדיו ומכוניות, הם חויבו לשאת תעודות מיוחדות ולענוד טלאי צהוב על בגדיהם, הוטל עליהם עוצר, הותר להם לערוך קניות רק בחנויות מסוימות ובמשך שעתיים ביום, הותר להם ללכת רק ברחובות מסוימים. חשבונות הבנקים שלהם הולאמו, רכושם הופקע, והם נדונו לחיי עוני ללא אמצעי קיום.

מימין: הטלאי הצהוב שענדה אמי, משמאל: אמי וחברותיה ברחובות סופיה עונדות טלאי צהוב

אחר כך נלקחו הגברים וביניהם אבא שלי ודודי, לעבודות כפייה (במחצבות, בניית מסילות ברזל) במחנות מבודדים ומרוחקים. הנשים והילדים והמבוגרים (ביניהם אמי, שהייתה בת 14, סבתי וסבי), הוגלו מבתיהם בערי המרכז ונשלחו לישובי ספר מרוחקים, שם חיו בתנאי גטו (במחנות סגורים) נתונים לתמיכת הג'וינט האמריקאי למחייתם, עד לתום המלחמה. אז הורשו לשוב לבתיהם, חסרי בית ורכוש, ללא עבודה ולהתחיל מחדש.

בשלב הפתרון הסופי, הצטווה המלך להתחיל במשלוח יהודים על רכבות בדרכם למחנות השמדה בפולין. הרכבות הגיעו מפולין לתחנות הרכבת בבולגריה ואלפי יהודים הצטוו לארוז מזוודה ולהתכונן לעלייה לרכבות. אמי ובני משפחתה היו ברשימה הראשונה לגירוש! ארזו מזוודה וחיכו.

הכרזה זו קוממה את הציבור הבולגרי, שבניגוד לשלטונות, ראה ביהודי בולגריה חלק בלתי נפרד מהעם, כאמור. בזכות המחאה הכללית שפרצה, ובזכות פעילות נמרצת של האליטה האקדמית, ראשי הכנסיה הארכיבישופים סטפן וקריל וסגן יו"ר פרלמנט דימיטר פשב שהתנגדו בתוקף, בוטלה הגזרה, רק כמה ימים לפני העלייה לרכבות. ועל כך כתב אחר כך פרופ' מיכאל בר זוהר את הספר "הרכבות יצאו ריקות.." בהחלטה היסטורית וגורלית זו אני רואה הוכחה שהכוח לשנות הוא בידי האנשים לטוב ולרע. דימיטר פשב והמטרופוליטים בישופים סטפן וקירל קיבלו את אות חסידי אומות עולם מטעם יד ושם.

עם תום המלחמה וההשתלטות הרוסית על בולגריה, ביקרו בבולגריה דוד בן גוריון ופעילי עלייה, ראו את מצבה ואת עונייה של הקהילה, והחלו במסע נמרץ לשכנע את ראשי השלטון החדש, גם בתשלום כופר כספי, להתיר ליהודים לעלות לארץ. כך קרה שבתוך כשנה (1948-1949), בעזרת המוסד לעלייה ב' ,מתוך קהילה שמנתה 50,000 איש עלו לארץ כ- 45,000 איש – דבר שאין לו אח ורע בתולדות העלייה לארץ. משפחות שלמות, על טפם וזקניהן, באוניות רעועות וצפופות, שחלקן טבעו והנוסעים נספו. הצעירים (כמו אחד מדודיי) נשלחו מהנמל הישר לשדה הקרב במלחמת השחרור, בלי ידיעת השפה ובלי כל רקע קרבי.

הוריי נפגשו בבית העם בסופיה נישאו ב-1948, ועלו בעלייה הגדולה בשנת 1949 באונייה 'בולגריה'. כשהגיעו לנמל חיפה, כיבדו אותם בתפוזים אותם אכלו לראשונה בחייהם, וזה נחרט בלבם כטעמה של ארץ ישראל. משפחתי הגיעה מהאונייה לבית עולים בפרדס חנה, ומשם ל'יאזור', היום אזור, שהיה כפר ערבי שננטש. שם, בבית ערבי עם תקרות גבוהות, באזור כפרי בו גידלנו עצי פרי, תרנגולות וברווזים (כדי לסייע בפרנסת המשפחה בתקופת הצנע והמחסור), כשמסביבנו בני המשפחה, עברו עלי שנות ילדותי הראשונות.

מתוך רשימות העולים באוניה בולגריה מ- 23.1.1949 ביניהם הורי, רחל ויוסף ממון       

עוברים ליפו – סופיה הקטנה

בגיל 9 עברנו ליפו. העיר "הבולגרית" עם השדרה הרחבה. רוב העולים מבולגריה התיישבו ביפו, שהזכירה להם את עיר הולדתם סופיה. כילדה אני זוכרת את השפה הבולגרית בה דיברו מסביב ואפילו השלטים של החנויות היו בבולגרית בכתב קירילי…

העולים התגעגעו מאד לחיי הקהילה והתרבות שהיו מנת חלקם בבולגריה, ועד מהרה החלו לשחזר ולהקים את המוסדות שאהבו. כך הוקם בית הכנסת עם הרב הליברלי והמתקדם אברהם בכר, גיבור בולגריה שהציל כ-700 איש משיטפונות בעיר וידין.

בר מצווה של אחי נסים ממון – עולה לתורה בבית הכנסת של הרב בכר

הוקמה ספרייה בבולגרית, עיתונים בשפה הבולגרית (פאר; טריבונה; קול העם..) קבוצות תיאטרון, ערבי שירה, קולנוע, אגודת אשראי – בנק קופת עלייה, וגם קבוצת כדורגל – מכבי יפו שאוהדיה הבולגרים תרמו בשנת 1950 כסף לבניית המגרש הראשון, ועיקר גאוותם בכך ששיחזרו את המקהלה  המפוארת – צדיקוב.

מקהלת צדיקוב

זכורה לי ילדות מאושרת ביותר. בית ספר, חוגים, תנועת נוער.

עם הוריי ואחי במזרקה ביפו

גולת הכותרת – החברות במקהלת הילדים ע"ש צדיקוב. מקהלת צדיקוב נוסדה בבולגריה על ידי משה צדיקוב בשנת 1910 כמקהלת בית הכנסת, והפכה למקהלה ייצוגית של בולגריה. כשעלו לארץ, התקבצו חבריה והחלו לפעול מחדש ביפו כמובן. חברי המקהלה, ההורים, סברו שיש ליצור מסגרת מוזיקלית גם לילדים שלהם, וכך נוסדה בשנת 1955 מקהלת הילדים ע"ש צדיקוב, על ידי המנצח האגדי יצחק גרציאני. במקהלה היו בכל זמן נתון 80-90 ילדים מגיל 6 ועד 18, שהתקבלו לאחר בחינות כניסה. בגיל 18 עברו הבוגרים למקהלת המבוגרים.

אני במקהלת צדיקוב

עם השנים הפכה המקהלה למוסד. הופענו בכל אירוע אפשרי, גדול כקטן. למן הופעה בוועד הפועל, ועד להופעות בכנסים בהר הרצל, במות יום העצמאות, מופעי ראווה, טקסי פתיחת המכבייה, תזמורת צה"ל, מחנות צבאיים, מופעים של רשות השידור, האופרה הישראלית, מצדה, הופעות עם גדולי האומנים שהגיעו לארץ באותם ימים כגון פרנק סינטרה, שרל אזנבור, ליאונרד ברנשטיין, טלוויזיה אמריקאית, ועוד ועוד). המקהלה זכתה לפופולריות ופרסום רב, תקליטים של המקהלה הופקו וברדיו (גלי צה"ל וקול ישראל) השמיעו תדיר את המקהלה.

עם ליאונרד ברנשטיין ויצחק גרציאני בהיכל התרבות בתל אביב

המקהלה פעלה כתנועת נוער קטנה כשהמבוגרים יותר היו המדריכים והאחראים על הקטנים. החוויה הייתה אדירה. נכון, נדרשה מסירות, השתתפות בחזרות רבות ובהופעות ונסיעות ברחבי הארץ, (בהתנדבות כמובן), אבל התרומה של המקהלה לכל אחד עלתה לאין ערוך על ההשקעה, מבחינה מוזיקלית, חינוכית ותרבותית. עובדה שאנו מתרפקים על הזיכרונות בנוסטלגיה עד היום. מקהלת הילדים פעלה עד 1980, כשהמנצח האחרון על המקהלה היה לסלו רוט.

בינואר 2016 ערכה אגודת אקו"ם מחווה לכבודו של לסלו רוט, ולצורך זה התאחדו "ילדי" המקהלה בפגישה מרגשת ונפלאה, וקיימו מופע מיוחד לאחר יותר מ- 40 שנה. ומאז אנחנו, בקשר וחוגגים ללסלו רוט ימי הולדת, שהשנה מלאו לו  103 שנים!

איחוד ילדי מקהלת צדיקוב

מקהלת צדיקוב –אפילוג – גלגולו  של פסנתר

באחד הימים בתחילת 2022, שוטטה הבת של חברתי למקהלה בשוק תלפיות בחיפה ורכשה מסוחר עתיקות פסנתר ישן חבוט ממורט ושרוט שנמכר לו על ידי משפחה שהחזיקה בו למעלה מ-50 שנה.

היא לקחה את הפסנתר המתפרק לביתה והזמינה מתקן ומכוון מומחה לבדוק אותו. האיש הגיע  ומצא פסנתר קונצרטים גרמני בן למעלה מ- 110 שנים. הוא פתח את הפסנתר ולתדהמתו גילה שלט מוזהב עליו מוטבע שמו של משה צדיקוב – מייסד המקהלה. אותו משה צדיקוב לא עלה לישראל, היגר לארה"ב ונפטר שם ב 1946. איך הגיע הפסנתר לידיו של אותו סוחר? לא ידוע, אין תיעוד. הפסנתר שכב שנים בחנות עד שנמצא לו גואל בדמותה של חברת מקהלה. סמלי כל כך.

'הופעת' הפסנתר עוררה התרגשות כמובן, ובעקבות הממצא המרגש נערך כינוס קטן בהשתתפות חברי המקהלה, המנצח לסלו רוט שכוחו המוזיקלי עדיין במותניו, שגרירת בולגריה שקיבלה מחברי המקהלה תעודת הערכה לאות תודה לממשלת בולגריה על הצלת יהודיה, ולהזכיר שלא שכחנו, צוות צילום בבימויו של אחד מחברי המקהלה שעורך סרט דוקומנטי על הפסנתר וכוכב הארוע – הפסנתר ששופץ במקסימום האפשרי ועדיין מפיק צלילים, כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.

שורה עליונה מימין: שגרירת בולגריה בישראל מקבלת אות הוקרה ותודה, במרכז: פסנתר הקונצרטים של משה צדיקוב, משמאל: שמו של משה צדיקוב על גבי הפסנתר, בשורה התחתונה מימין: לסלו רוט בן ה- 103 על הפסנתר

תם ולא נשלם….

מימין: נכדיי זואי וגיא עם סבא שבתאי, משמאל: בני המשפחה בבילוי משותף חוגגים לזואי יום הולדת

הזוית האישית

גיא: נהניתי לעבוד עם סבתא שלי בתכנית, לי ולסבתא שלי יש קשר חזק מאוד ואני מרגיש שהוא התחזק עוד יותר זו הייתה חוויה מיוחדת ונהדרת.

סבתא אהובה: שמחתי לקחת חלק בתכנית ולחלוק זמן איכות עם נכדי, נהניתי לראות שנכדי מצא עניין בסיפורי המורשת המשפחתית והוא הקשיב להם בקשב רב.

אהובה פרימו תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת של התכנית, לקריאתו לחצו על הקישור: כולם כאיש אחד