מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה לוי, שם נעוריי היה בן משה. נולדתי בתאריך ה-30 למרץ שנת 1957, בישראל, בעיר חדרה. הוריי, דבורה ומנחם, עלו לישראל מעדן, עיר נמל בדרום תימן, והיו מושפעים מהשלטון הבריטי.

בשנת 1948 התרחשו פרעות קשות נגד היהודים בעיר עדן: ערבים גנבו, בזזו ושרפו כל מה שהיה ליהודים. היהודים תושבי המקום הסתגרו בבתים ופחדו לצאת. באותה תקופה אמי החביאה בתוך הקירות אוכל כמו צימוקים, תמרים, קמח ומים כדי לתת לכל הילדים לאכול ולשתות, ומאז לכל האחיות שלי יש מנהג מיוחד לקחת פירות יבשים בתיק.

משפחתי עלתה לארץ במבצע "מרבד הקסמים" בשנת 1949. בתחילה העלו רק את אמי ושלוש בנותיה ישר למעברה בפרדסיה, במקביל אבי יצר קשר עם אחיו שהיו בארץ כדי שיעבירו אותם לעיר נתניה, לשכונת בן ציון, וכעבור שלושה חודשים אבי עלה ארצה.

אמי ואחיותיי הגיעו לשכונת בן ציון ושכרו צריף לגור בו. הצריף היה מפח ובחורף דלף גשם מהגג ושמו גיגיות לאיסוף המים. במרוצת השנים הוריי קנו מגרש (שטח אדמה) עם בית קטן של חדר גדול , מטבח ושירותים ובבית זה גדלנו עשרה ילדים והוריי. עם הזמן הוריי בנו בית של שלושה חדרים שבזמנו נחשב לבית גדול, ולא הרגשנו אי נוחות להתגורר בבית.

בשנות השישים הייתה תקופת הצנע. ראש הממשלה הקציב לכל משפחה תלושים שבעזרתם אפשר היה לקנות אוכל ומצרכים חיוניים במטרה ליצור שוויון בין כל המשפחות. התלושים הם רק האישור  לקניית לחם, חלב, שתייה, פירות, ירקות, ממתקים ועופות. היו משפחות שוויתרו על מותרות כמו שוקולדים וחמאה כי לא היה להם כסף. אנחנו  אהבנו ממתקים ואבי החליף תלושים של עופות קפואים לשוקולדים, כי אמי הייתה מגדלת בחצר תרנגולות שהיו מטילות ביצים.

גדלתי בעיר נתניה, בשכונת בן ציון ברחוב פתח תקווה. ביתנו היה סמוך לכביש צר מאוד, דו-סטרי וסואן מאוד כי הוא שימש לאוטובוסים ומוניות שנסעו לתל אביב. הרחוב ללא מדרכה סלולה, רק חול. כילדים, המקום שימש למגרש המשחקים שלנו. הייתה לנו ילדות שמחה, מרובה במשחקי רחוב, כולם שיחקו ביחד קטנים עם גדולים.  נהגנו להיכנס לשכנים באופן חופשי ומכבדים אחד את השני במאכלים ובממתקים. כל ילדי השכונה התאספו מדי יום משעות הצהרים ושיחקנו במשחקים שונים.

אהבתי מאוד לשחק "שבע אבנים". לקחנו שבע אבנים והנחנו ואתן אחת על השנייה. היינו מתחלקים לשתי מחנות ומטרת המשחק היתה להפיל את האבנים בעזרת זריקת כדור. מוסרים כדור בין הקבוצות וכאשר ילד לא תפס את הכדור הוא נפסל. משחק מעניין נוסף שהיינו נוהגים לשחק היה "סכין תוקע". המשחק האהוב עליי, הייתי אלופה בו. במשחק זה שיחקנו רק בעונות החורף, כשהאדמה הייתה רכה. לקחנו סכין מהמטבח, שרטטנו עיגול גדול ברדיוס של כמטר על האדמה ולפי התור זרקנו את הסכין על האדמה, ובמקום שהיא נתקעה שרטטנו קו ויצרנו גזרה. כך התור היה עובר מאחד לשני והמנצח היה השחקן שהצליח להשתלט על כל העיגול.

משחק שנקרא "חמש אבנים" היה משחק בישיבה, משחק בבית, לקחנו חמש אבני חצץ ובמהלך השנים קנינו קוביות ברזל/ נחושת. הקטנים והגדולים שיחקו משחק זה בצורה שונה. הילדים הקטנים שיחקו חמש אבנים בצורת חתול ובראשון הילד לוקח את האבן ושם על גב כף היד וצריך להרים את שאר האבנים מבלי שתיפול האבן ולתפוס את האבן שהייתה על גב כף היד, לאחר מכן שמים שתי אבנים על כף גב היד ומרימים את שאר האבנים ותופסים את שאר האבנים ביחד וכן הלאה.

בעונת החורף שיחקנו "מוטרס": לוקחים ארבעה מקלות ומסדרים אותם בשורה, אחד ליד השני לפי טור, רצנו בין המקלות וכשהגענו למקל האחרון קפצנו קפיצה למרחק והעברנו את המקל האחרון למקום שהרגל דרכה בו. במהלך המשחק גם את המקלות הראשוניים הרחקנו זה מזה, מי שלא מצליח לעבור, נפסל. וכמובן היו גם את המשחקים של היום, מחניים, שבויים, מחבואים ועוד.

למדתי בבית הספר היסודי דתי "תחכמוני" בנתניה בכיתה של בנות בלבד. אני וחברותיי הלכנו ברגל לבית הספר, בערך עשר דקות הליכה. בית ספר יסודי – שמונה שנים. היו לי  שתי מחנכות, בכיתות א'-ד', ה'-ח' ארבע שנים כל אחת. לוח הכיתה היה בצבע ירוק כהה, בצד ימין היו משורטטות שורות בצבע כתום כדי ללמדנו כתיבה תמה, ובצד שמאל היו משורטטות משבצות בכתום ללימודי החשבון, וכתבו בגירים צבעוניים. אחת המורות אפשרה לנו לחבר מבחנים עם שאלות סגורות ושאלות פתוחות, היא בדקה את המבחנים שהכנו והשתמשה במבחנים אלו לבחון את כל הכיתה. בכיתה ז'-ח' למדנו שפה זרה שניה, צרפתית, ויצאנו לטיול שנתי של יומיים למצדה. בבית הספר היה חדר אוכל רק למי שרצה, אבל היה שיעור כלכלת בית שבו למדנו לבשל ולאפות, לערוך שולחנות, למזוג ולהגיש. אהבנו את השיעור.

בהמשך למדתי בתיכון "בר אילן" בנתניה. לעיתים נהגנו "לברוח" מבית הספר בשיעורים חופשיים לעיר לקנות גלידה, לפעמים היינו נתפסות על ידי מורים או הורים. הבילוי שלנו היה כל מוצ"ש  להיפגש בקולנוע, לראות סרט, לאכול גלידה ולטייל ברחוב הרצל הלוך ושוב.

בתחילה רציתי להיות רוקחת, אבל לא ידעתי היכן ומתי נרשמים. בהמלצת אחותי והוריי הלכתי ללמוד הוראה. למדתי בסמינר למורות "אפרתה" בירושלים. אני וחברתי שכרנו שני חדרים אצל אישה מבוגרת ניצולת שואה. פיתחנו עצמאות ובישלנו ועשינו קניות לעצמנו. בשנה השנייה בסמינר שכרנו ארבע בנות דירה.

התחלתי לעסוק בהוראה בגיל עשרים ואחת בחדרה, בבית אליעזר. עבדתי בחריצות ובמסירות רבה, פעם בשבוע עשיתי לתלמידי הכיתה פעילות חברתית אחר הצהריים לגיבוש. במהלך כל שנות עבודתי לימדתי בעיקר בכיתות ה'-ו', כמחנכת, מורה למתמטיקה והתמניתי לסגנית מנהלת. ביצעתי מספר תפקידים כמו אחראית מדידה והערכה בבית הספר, בנוסף בניתי וניתחתי שאלוני אקלים בית ספרי.

חברות ונישואין

הכרתי את בעלי דרך גיסתי, שהייתה חברתי הטובה ועבדנו ביחד. בעלי וצעיר ממני בשנה וחודשיים. הפגישה הראשונה הייתה במוצאי שבת. לאחר שהתארגנתי וחיכיתי לו שעה, לא ידעתי אם הוא מאחר או שמא לא יגיע. הרהרתי וחשבתי ולבסוף החלטתי ללכת לחברתי הטובה. באותם ימים לא היו טלפונים ניידים כדי לעדכן מהדרך על עיכוב ולא ידעתי למה הוא מאחר. כשחזרתי לביתי בערב גיליתי שהוא חיכה לי בחוץ. לבסוף הלכנו לטייל ולדבר. בעלי גר במושב "יעבץ" והיה לו טלפון בבית, לי לעומת זאת לא היה טלפון בבית, לכן קבענו שעה שבה הוא נהג לצלצל לאחותי כדי שנוכל לדבר.

נישאנו ונולדו לנו שלושה ילדים, בת ושני בנים. הבת, הודיה, נולדה לאחר עשר שנות נשואים, הבן נריה-שלמה נולד שנתיים לאחר הבת, והבן השלישי אחיה-מנחם נולד לאחר כשנה.

הזוית האישית

יפה לומדת בכיתת הוותיקים בבית ספר שי עגנון בנתניה והשתתפה בתוכנית הקשר הר דוורי במסגרת מעורבות חברתית. היא תועדה על ידי ליה זסלבסקי.