מאגר סיפורי מורשת

היי, שמי יעקב. נולדתי ב- 18 בדצמבר 1950, בחדרה, באותו הזמן ההורים שלי גרו במחנה עולים בשער עלייה. ההורים שלי עלו לארץ מרומניה בשנת 1950. בתקופת המלחמה הם שהו בעיר הנקראת גל ולמזלם לא נלקחו למחנות. אבי עבד במחנה עבודה במהלך היום.

מאחר והוריי היו עולים חדשים, בעשר השנים הראשונות לאחר העלייה, גרנו במעברות, ראשית במעברה ברעננה ואחר כך במעברה שנקראת יד המעביר, קרוב לתל אביב. מקום שהיום נקרא נווה שרת.

אני זוכר את הילדות שלי בתור ילדות נעימה למרות שגדלתי בבית שלא היה בו שפע. גדלתי עם הוריי בצריף (מבנה עץ), היו שירותים בחוץ אבל מסביב היינו מוקפים בטבע, שדות, מטעים, שיחי סברס שנהגתי לקטוף עם חברים שגרו במעברה ולמדו איתי בבית הספר. ידענו להנות מהחיים, גם מהדברים הכי פשוטים, הפעלנו את הדמיון בדברים אחרים מאשר הדברים שמתעסקים בהם ילדים כיום. בסך הכול הייתה לי ילדות טובה.

כשעברנו מהמעברה לשכונה אחרת לראשונה היה לנו בית בנוי מאבן ולא מעץ. למדתי בבית הספר אדר יוסף בתל אביב. מה שאני בעיקר זוכר מבית הספר זה את הענף החקלאי שהיה בו, את הגינה הגדולה שגידלנו בה צמחים ובעיקר פירות, ופינת חי שמדי פעם היו בה טווסים. אבל בייחוד היו שם אווזים שהיינו אחראים לצאת איתם לחורשות מסביב לבית הספר, וכוורת דבורים שאותה רדינו, מילאנו בצנצנות ומאוד נהנו לאכול ממנו אחר כך. זה היה בית הספר היסודי. אחר כך למדתי בתל אביב עירוני ד' במגמה ביולוגית.

את השירות הצבאי אחלק לשניים, כי יש את השירות הצבאי הסדיר, שבו שירתי כאלחוטן, קשר בערבה. בתקופה זו שירתי בעיקר בפעילות מבצעית של שמירה ואבטחה של כביש הערבה של שיירות של מכוניות וגם של אבטחת הגבול. לשירות המילואים, לאחר השירות הסדיר, קראו לנו מדי פעם בעת הצורך כשהיו מלחמות – פעם בשנה, פחות או יותר. קראו לי בלי לחכות שתעבור שנה ובמסגרת שנות המילואים שלי שירתי בשתי מלחמות, במלחמת יום הכיפורים ב-1973 ובמלחמת לבנון הראשונה ב-1982. שתי החוויות לא היו פשוטות, אבל למזלי ושמחתי יצאתי משתי המלחמות האלה ללא פגיעות בגוף או בנפש. אבל אין ספק שאלו חוויות לא פשוטות כלל: להסתכל בהמון אנשי צבא נפצעים ולהרים אותם על המסוק. זו הייתה נקודה בחיים שנתנה לי המון חומר למחשבה.

את סבתא ז"ל ששמה רינה הכרתי כשהייתה בת פחות מ- 16 אצל בת דודה שלי. זה התחיל מזה שעזרתי לה ולבת דודה שלה במתמטיקה וזה המשיך בכך שמצאנו חן זו בעיני זה. כשהתגייסתי לצבא נהיינו בני זוג, כשאני בן 18 והיא בת 16. הזוגיות שלנו נמשכה ארבע וחצי שנים, והמשיכה בנישואים בגיל צעיר, היא בת 21 ואני בן 23. היינו נשואים במשך כמעט 28 שנים, ובמהלך תקופה זו נולדו לנו שלושה ילדים. היו לנו חיים טובים מאוד יחד. היו גם קשיים בדרך עם המתנה לילדים, לידות שלא צלחו, אבל בסופו של דבר שלוש לידות הצליחו מאוד.

כעשר שנים לפני שרינה נפטרה (בשנת 2001), התגלה אצלה סרטן. גם במקרה הזה, למרות הקושי ומה שמתלווה למחלה הזו אפשר להגיד שבדיעבד היה לה מזל, המזל הוא לא שהיא חלתה בסרטן אלא שהצליחה לחיות עשר שנים מרגע התגלות המחלה, השנים שנתנו לה הרופאים לחיות היו שנתיים או שלוש. במהלך עשר השנים האלה בין טיפול לטיפול, למדנו לנצל את הזמן ומה שהחיים יכולים להעניק לנו בצורה הטובה ביותר. טיולים בארץ, בחו"ל, הצגות קונצרטים, סרטים והנאה מכל דבר שנראה לנו מובן מאליו לפני כן. כעת שום דבר לא היה נראה לנו מובן מאליו, למדנו לנצל ולהנות וככה העברנו את עשר השנים עד לסוף הבלתי נמנע. התחושה בסופו של דבר הייתה שלא בזבזנו את הזמן הנוסף שניתן לנו.

התובנות שלי הן ששום דבר הוא לא מובן מאליו ושצריך לשמוח על כל דבר טוב שיש לנו ולנסות למצוא את הטוב גם כשאנחנו נתקלים בקשיים. כך אנחנו יכולים להתמודד טוב יותר עם דברים. לנסות לצאת פחות פגועים מאירועים קשים שאנחנו נתקלים בהם, וגם כמו שאמרתי – לנצל בדרך הטובה ביותר את מתנת הזמן והחיים שאנו מקבלים.

הזוית האישית

נטע הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד מתכנית הקשר הרב דורי ותיעוד סבי, אני ממליצה בחום על התכנית.