מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

יעל שביט – הפיסול כדרך ביטוי

יעל שביט ויובל שור
יעל שביט
סיפור הפסלים

אני יעל שביט, נולדתי בשנת 1937 בתל-אביב, להוריי שברחו מגרמניה לפני השואה ועלו ארצה. גרתי בתל אביב עד גיוסי לצבא ושירתי בנח"ל. הייתי חברת גרעין "רביבים" מהתנועה המאוחדת ויחד השלמנו את קיבוץ נחל עוז. לאור המצב באותה תקופה בנחל עוז, שהוקם שלוש שנים קודם (1956) והצורך בתגבור כוח אדם, קבלתי שחרור מוקדם מהצבא, ולמעשה מגיל 19 ועד היום אני מתגוררת בנחל עוז.

עבדתי לאורך השנים במגוון עבודות בקיבוץ: גן ירק, פרדס, לול, מטע, בנוסף עבדתי כאקונומית, בחביב, בבית ילדים, רכזתי את החינוך והתרבות, הייתי מורה לאומנות במגמה בבית ספר בשער הנגב ועוד. אני בדרך כלל נמצאת בעשייה ואחת הדרכים שלי לבטא את רגשותיי היא פיסול. פיסול עבורי זה ליצור עצמים נפחים מחומרים ארציים. למעשה, הפיסול הינו צורך אנושי, חיוני ועמוק עבורי, ובשבילי הצורך בביטוי פעיל דרך הפיסול הוא הצורך לקחת חלק בחיים. כמו כן, הפיסול הוא דרך לביטוי האישי שלי הקשור ללבטים, ציפיות, כמיהות, מתחים. בנוסף, דרך לבטא אידיאות כי הנטייה שלי לעסוק באומנות היא חלק מהווייתי לממש רעיונות באמצעות החומר כך שזה מבעבע וגואה בתוכי. לפיכך, אני בוחרת חומר ליצירה כמו גושי חמר, אבן, עץ, רשתות וחוטי ברזל ומתארת שאלו מאפשרים לי לעשות עבודה ידנית בלתי אמצעית. אני שואבת את המרכיבים של הצורות למשל מעולם הטבע ודמויות ודיוקנים בחימר שנוצרים מגושים שלמים ונפחים.

ברחבי הקיבוץ מפוזרים לערך 26 פסלים מעשה ידיי. במסגרת מפגשינו בחרנו חמישה פסלים מתוך אוסף הפסלים שמפוזרים ברחבי הקיבוץ שעליהם נרחיב. "חמשת הפסלים מביעים את הקשר והרגש שלי כלפי אנשים מהקיבוץ. חלק מן הפסלים מהווים את הנצחתם של אותם יקרים לי":

חמשת חברי הקיבוץ – הוותיקים, ממקימי היישוב שהגיעו בגילאי 18/19 והפריחו את האזור השומם למקום תוסס ופורח בתקופה ביטחונית לא קלה. כיום ארבעה מתוכם עדיין חיים בנחל עוז ואחד כבר אינו בין החיים. זהו הפסל היחידי בקיבוץ שיצרתי עבור אנשים יקרים בעודם בחיים.

תמונה 1

הצינורות– פסל מיוחד ושונה העשוי מנירוסטה ולמעשה מנציח את אושקה זכרונו לברכה, חבר גרעין שלי שעבד בהשקיה עם צינורות. הפסל עוסק בסמל חזותי שמתייחס לעיסוק של חבר שהיה כה משמעותי בחיי. באמצעות הפסל אני מציגה את הדאגה שלו לרוות את האדמה למען התפתחות הצמחים.

תמונה 2

הספסל  – לזכרה של מיכל אליעז חברה טובה שלי. הספסל מזמין את החברים לאתנחתה ולהנות ממרחב אידיאלי מלא צמיחה ירוקה על כל גווניה. מיכל ז"ל הייתה בחורה עם נשמה שאהבה מאוד לקרוא. הספסל עשוי מדמות שמסמלת אותה ויש שם ציפור שמזכירה את השירה כי אביה היה המשורר לוי בן אמיתי ז"ל ומיכל ז"ל גדלה לתוך עולם השירה.

תמונה 3

הצייר– איציק ז"ל, היה צייר הוא הלך לעולמו והיה בינינו קשר טוב שנבנה מתוך שפה משותפת היות ושנינו עסקנו והתחברנו לעולם האומנותי.

תמונה 4

הבחור – זאב שגיא (זובה), הצטרף יחד עם גרעין הנח"ל "רגבים" אליו התגייס לקיבוץ נחל עוז, מיד לאחר שחרורו הצבאי ובחר להיות חבר קיבוץ.  בשנת 1968 זובה הלך לעולמו בתקרית מוקש כאשר ייצא יחד עם החייל משה בן-הרי בג'יפ מקיבוץ נחל עוז לסייע בכיבוי שריפה שהציתו מחבלים בשדות המשק של הקיבוץ, בדרכם חזרה עלה הג'יפ על מוקש שהטמינו המחבלים ונהרגו שניהם, זאב שגיא ומשה בן-הרי. סיפור זה זכור לי כמשמעותי, עצוב מאוד ומפתיע, זובה זכור לי כבחור שהיה יושב במרפסת בפוזה הזאת שכמוה בניתי את הפסל.

תמונה 5

הזוית האישית

יובל: הכרתי ביעל אישה מיוחדת, מלאה בעשייה ורגישות. לאורך השנה נפגשנו בביתה היפה והמקושט ביצירות מופלאות שהיא הכינה לאורך חייה. ישבנו, צחקנו, הכרנו, סיפרנו והקשבנו זו לזו. יעל לימדה אותי שיש דרכים רבות להביע את עצמך והיא מביעה זאת דרך פיסול, ציור ועוד. היא שיתפה אותי בעולמה ונוצר בינינו חיבור אמיתי, כנה ואוהב. מודה על הזמן איתה ועל הדרך שעשינו יחד לאורך השנה.

מילון

נחל עוז
היישוב הוקם ב-26 ביולי 1951 כהיאחזות הנח"ל הראשונה בישראל, בשם "נחלאים א' - מול עזה", על אדמות קיבוץ בארות יצחק הישן, שתושביו העדיפו לעזוב אותו לאחר קרב הבלימה והגבורה שלהם מול הצבא המצרי במלחמת העצמאות. בשנת 1953 אוזרח על ידי גרעין נח"ל של התנועה המאוחדת כקיבוץ במסגרת איחוד הקבוצות והקיבוצים ושמו נגזר משם ההיאחזות.

גרעין נח"ל
גרעין נח"ל הוא מסגרת שיתופית היוצאת מתנועות הנוער וארגוני הנוער ונתמכת על ידי הצבא ותנועות הנוער, במסגרתו בני ובנות הגרעין משרתים בצבא במסגרת הנח"ל בשילוב עם משימות חברתיות.

ציטוטים

”הפיסול הינו צורך אנושי, חיוני ועמוק עבורי, ובשבילי הצורך בביטוי פעיל דרך הפיסול הוא הצורך לקחת חלק בחיים.“

הקשר הרב דורי