מאגר סיפורי מורשת

יעל המטיילת

נולדתי בירושלים בשנת 1954 ושם קיבלתי את שמי "יעל" על שמה של המיילדת המקסימה שיילדה את אימי והייתה חשוכת ילדים. כל כך נגע לליבה של אימי שלא היו לה ילדים וזאת הייתה הכרת התודה שלה שמבחינת אמונתה זה היה סימן להמשכיות.

את שנות ילדותי חוויתי בירושלים וכילדה יש לי המון זיכרונות משפחתיים  נעימים שקשורים לעיר, שעד היום אני נזכרת בהם בחיוך. האווירה המשפחתית ששררה בשכונה ומחוצה לה, הדאגה והאכפתיות של איש לרעהו. לא אשכח את הטיולים הרגליים ל"מלחה" לעין כרם, לקטמון, להר הרצל ועוד.  מידי שבת, יצאנו  לטיולים ארוכים והם היו מתובלים בסיפורים מרתקים של אבי שכל השבוע חיכיתי להם בשקיקה. כאשר מזג האוויר לא אפשר יציאה לטיולים לא הייתה עצובה ממני.

בכל שבת ובכל חג אבי היה הולך להתפלל בבית הכנסת ועורך קידוש כראוי כאשר כל המשפחה סביב השולחן הערוך. כמובן שאת כל החגים חגגנו כהלכתם עם המאכלים האופייניים והריחות שעד היום בחגים ובערבי שבת המשפחתיים שאותם אני מקפידה לערוך בביתי, עולים בי הריחות הנעימים מהימים ההם.

אני, אחי ואחיותיי היינו  מבלים המון בשכונה עם ילדי השכנים האחרים והיינו משחקים במשחקים משותפים: קלאס, חבל, גומי, חמש אבנים, תופסת מחבואים ועוד. יכולנו לשחק ימים שלמים ולא היינו מתעייפים. היו פעמים בהם יצאנו לסיורים רגליים וחקרנו את השכונה מכל צדדיה.

כילדה, לא תמיד חגגו לי בבית ימי הולדת. אבל זה לא היה חסר לי כי לאף אחת מחברותי לא חגגו בימים ההם. על חגיגת בת מצווה לא ויתרו אחיי. הזמנתי את כל חברותי לביתי למסיבה שערכו לי, ובמעמד זה העניקו לי שעון יפה שגרם לי להתרגשות רבה והייתה לי אליו חיבה מיוחדת ושמרתי עליו שנים רבות.

כל כך נהנינו מחוויות הילדות שלנו ומהמשחקים עם החברים עד כדי כך שלא הבחנו שמסביב מתרחשת מלחמה על העיר שבה אנו חיים, העיר ירושלים. מלחמת ששת הימים פרצה כאשר הייתי בת 13. הזיכרון החזק שלי מהמלחמה היה השהות הארוכה במקלט, האיסור לצאת לטיולים שכל כך אהבתי אותם, הלחישות של המבוגרים, היריות ששמענו וכל כך הבהילו אותנו, המתח שהיה מסביב והמבוגרים שהיו נראים חרדים ומבוהלים. הזיכרון הכי מרגש שלי מימי המלחמה היה השמחה הגדולה עם כיבוש הכותל והריקודים ברחובות עם ספרי התורה.

בגיל 14 החל פרק הנדודים בחיי וכאן כבר יצאתי לטיולים רבים מחוץ לעיר ירושלים. הורי נפטרו בירושלים ואחי הגדול שהיה כבר נשוי והתגורר בבאר שבע לקח אותי לגור אצלו יחד עם משפחתו. את לימודי התיכון למדתי בבאר שבע. ואחי הגדול, שניסה לשמור על שיגרת חיים עבור אחותו הצעירה דאג שאמשיך לטייל גם באיזור הנגב, כי כפי שזכר טיולים הם אהבתי הגדולה.

בת 18 התגייסתי לצבא ליחידה של מורות חיילות ובדיוק בימים ההם פרצה מלחמת יום הכיפורים. וכאן כחיילת, נטלתי חלק בעזרה ללוחמים וחלק מהזמן שמרתי על ילדי הטייסים בבית מלון בזמן שאביהם נלחם למען המדינה.

בסיומה של המלחמה שובצתי לעבוד בעיר "אופקים" בבית ספר "אשלים". כמורה צעירה עזרתי לילדים ולמשפחותיהם נהניתי מאוד מהעבודה  וזכיתי לאהדה רבה. בימים ההם הכרתי את מי שהפך להיות בעלי. שותפי לחיים ולטיולים שהיו כבר חלק ממני.  האיש שגרם לי להשתקע ולאהוב את הנגב, את העיר אופקים ואת הארץ כולה. נולדו לנו 4 ילדים מקסימים ובהמשך נולדו 5 נכדים. בכל שנות נישואינו המשכנו לטייל בארץ ובעולם. הקפדנו תמיד לטייל גם עם המשפחה שבנינו ולהחדיר בהם את האהבה לארצנו המיוחדת. כל כך נהניתי מהעיסוק בחינוך בשנות השירות שלי, כך שבאופן טבעי הפכתי להיות מורה בבית הספר ולימים מנהלת בית הספר. בית הספר הפך להיות המשפחה השנייה שלי. משפחה שמנוהלת באהבה רבה למורים, לאנשי הצוות השונים, לתלמידים ולהורים. לפני מספר שנים הוענקה לי מראש העיר תעודה על תרומתי הרבה בתחום החינוך באופקים והוכתרתי בטקס מרשים כ"יקירת העיר" אופקים בתחום החינוך. לפני כשנתיים פרשתי מהניהול ויצאתי לגימלאות. כבר אז גמלה בליבי החלטה להמשיך ולטייל בארץ ובעולם, להמשיך ולטפח  את התחביב שממלא ומעשיר אותי כל כך.

אחת לשבוע יחד עם קבוצת מטיילים אני יוצאת למסלולי הליכה שונים, תרה את הארץ והעולם מכל כיוון אפשרי ונהנית מכל רגע וגאה.

יחד עם זאת, איני מוותרת ומגיעה אחת לשבועיים לטייל במקום בו שזורים זיכרונות רבים שלי מגיל 18-מקום שבו אני מרגישה מאוד אהובה ומאוד מוערכת – במשפחת אשלים.

הזוית האישית