מאגר סיפורי מורשת

החיים כהרפתקאה

גם אילן וגם אני עברנו דירה ממקום למקום כמה פעמים גם לפני שנישאנו וגם במהלך חיינו המשותפים. כאן נספר על המעבר מרחובות לימית, מימית לסמואה, ומסמואה למושב דקל.

לרחובות עברנו מבאר שבע כי אילן למד בפקולטה לחקלאות. מרחובות עברנו לימית, ששם אילן קיבל עבודה במחלקה להתיישבות של הסוכנות, כמתכנן ישובים חדשים.

ימית

ימית הייתה כייפית, זאת הייתה צריכה להיות עיר נמל חדשה ועברנו אליה קצת אחרי הקמתה, בשנת 1977. ימית הוקמה כמרכז אזורי לחמישים מושבים שהיו מתוכננים להקמה בצפון סיני, בחלק מהשטח שנכבש על ידי ישראל ממצריים במלחמת ששת הימים. מתוכם, הוקמו עד להסכם השלום רק עשרה ישובים. מדרום למושבים, היה בסיס צבאי גדול של חיל אוויר, שקרו לי איתם, עם שדה תעופה גדול עם מטוסי קרב.

המושבים התבססו על חקלאות, ובעיקר ירקות חורף לשוק המקומי ולייצוא. באותה תקופה נכנסו לשימוש טכנולוגיית השקייה חדשה, השקייה בטפטוף, שפותחה על ידי מדענים ישראלים, ויוצרה בבית חרושת נטפים. השקייה בטפטוף, מאפשרת לגדל גידולים חקלאיים באדמה חולית, כאשר, המים מוזרמים בטיפות ישירות לבית השורשים של הצמח, כך שנוצר חיסכון גדול במים. מזג האוויר באזור התאים גם הוא, מאוד, לגידולי חורף, בגלל קרבת הים שממזג את מזג האוויר, כך שאין חום קיצוני, ואין קור קיצוני במשך כל השנה. הסיכום הוא שנרשמה הצלחה גדולה בחקלאות, והמושבניקים הרוויחו הרבה כסף בזמנים האלה.

ימית הייתה ישוב עירוני, שנתן שירותים לכל הסביבה. כמו בנק, מרפאות, הצגות וכולי. עם פינוי ימית, היו בערך 500 משפחות בימית, ועוד 500 משפחות במושבים. ימית הייתה ממש קרובה לים, בין ימית לבין הים הייתי רצועה של מטעי דקלים של הבדואים, שישבו שם בין הדיונות. כשהדקלים הושקו במי תהום גבוהים.

הילדים שלנו, בילו את רוב היום על שפת הים. גם כשהלכו לבית הספר, דאגו לחזור מוקדם, לקחת את הגלשן, ולהיות בים עד הערב. גם בחורף כאשר היו גלים גבוהים זה היה הכי כיף.

הבן שלנו, אמנון, הבכור, אפילו הציל כמה פעמים מתרחצים שהתחילו לטבוע. גרנו ממש קרוב למרכז "העיר" וקיבלתי עבודה במתנ"ס כמדריכה לאומנות. אחר כך גם הפכתי להיות מנהלת המתנ"ס. המתנ"ס בימית, ריכז את כל תרבות הפנאי, כולל חוף הים, הבריכה וכולי. דאגנו שפעם בחודש תגיע הצגה למתנ"ס, וסרט פעמיים בשבוע. היו שם הרבה חוגים ואני חושבת שגם לנו וגם לילדים שלנו, החיים נראו כמו קייטנה אחת ארוכה.

לפני שהגענו לימית כדי שלילדים יהיה רצון לעבור דירה, אמרנו להם שכשתהיה לנו חצר נגדל שם חמור. כמובן שלא היה אפשר לגדל חמור אז גידלנו ארנבות, גידלנו גם כלבה, הבת של הכלבה, שהייתה לאריק ולילי שרון. שהיו שכנים שלנו ברחובות, וקיבלנו אותה מתנה מהם כשעברנו.

בשנת 1979 סאדאת, נשיא מצריים הגיע לישראל והציע לעשות הסכם שלום. אחד התנאים היה שצריך יהיה להחזיר את כל השטח שישראל כבשה ממצריים במלחמת ששת הימים. כמובן שהיה צריך להחזיר גם את ימית. אז התחילו הפגנות, של אנשים שהתנגדו להחזרת השטחים. ומכיוון שלא רצינו שהילדים שלנו יחוו את התקופה הזאת כטראומה, החלטנו לנסוע לעבודה מטעם הממשלה באיי סמואה המערבית שבדרום האוקיינוס השקט.

איי סמואה

זאת הייתה הרפתקה. הגענו לסמואה אחרי נסיעה ארוכה. כשטסנו מהוואי דרומה, כל הזמן השמש זרחה לנו, כל הנסיעה במשך הרבה שעות. הגענו לפנגו פנגו באמריקן סמואה, משם היינו צריכים לטוס למחרת לסמואה המערבית. אנחנו מחכים למטוס שיגיע, ציפינו למטוס גדול, כמו המטוס שבאנו איתו. כי היינו 6 נפשות, וארבע מזוודות גדולות, ואנחנו יושבים ומחכים, ובסוף אומרים לנו לעלות על מטוס עם 10 מקומות, ומאוד התפעלתי ופחדתי, ולמזוודות שלנו לא היה מקום אז הביאו אותם במטוס אחר.

כשהגענו לסמואה היו צריכים לחכות לנו, והפקידים שהיו שם אמרו שאנחנו צריכים לטוס חזרה כי אין לנו ויזה. בסוף יצרו קשר עם האדם בממשלה, והוא אמר שזה בסדר ונכנסנו לסמואה. גרנו במלון זמן רב עד שמצאנו דירה במקום קרוב לעיר הבירה, אפיה.

מיד אחרי שהגענו, היינו בשוליים של הוריקן, שהיכה באיים ואצלנו ירד גשם בערך שבוע בלי הפסקה. כאילו ששפכו דלי על הראש שלנו, ואנחנו נותקנו מחשמל, ומגישה לעיר, וכל דבר אחר. מים לא היו, אז התקלחנו ואספנו מים מהגשם. הילדים התחילו ללכת לבתי הספר המקומיים, כשהגדולים הלכו לתיכון, והצעירים לבית ספר מקומי.

כל יום הם חזרו עם סיפורים מיוחדים על בתי הספר. קודם כל הילדים הגדולים הלכו לבית ספר עם תלבושת אחידה, הבנים הלכו עם לווא לווא,זו הייתה יריעת בד שקיפלו אותה כמו חצאית. והבנות הלכו עם חצאיות רגילות. אמנון היה מספר שהם היו יושבים בישיבה מזרחית בחצר, וכדי ליישר את השורה, המורה היה לוקח את הבושנייף (Bushknife), שזה כמו מצ'טה, ומיישר את הדשא, והילדים היו מתיישרים, לפיו.   בבתי הספר דיברו באנגלית, כי הם רצו שהמקומיים ידעו אנגלית בצורה שוטפת. שהם יוכלו להתחבר לעולם. אבל ביניהם הם דיברו בשפה שלהם.

היו לנו חברים שהם היו מחיל השלום האמריקאי Peace Corps ואחד מהם, נסע לאי השני, סבאיי, לבקר בכפרים. כי הוא הביא להם כל מיני טכנולוגיות חדשות. מירב הבת שלנו, נסעה איתו, היא הייתי בת 14. והם היו צריכים לחזור אחרי חמישה ימים במטוס. חיכינו להם והם לא הגיעו, לא ידענו מה לעשות כי לא היו טלפונים, ואמרו שהכי טוב לבקש מתחנת הרדיו לשדר הודעה של מי ראה אותם והתחילו להגיע טלפונים ושאלו, "מה קרה לג'ים?" ומסתבר שהם חיכו לטרמפ לשדה תעופה, הם הפסידו את הטיסה אז הם חזרו במעבורת.

כשגמרנו את השליחות בסמואה, החלטנו לגור במושב דקל בנגב המערבי, הוא היה מושב חדש שקם בדיונות, שהזכירו את הדיונות מימית, ועוד תושבים מימית עברו לשם.

מושב דקל

מושב דקל היה אחד מגוש מושבים (חבל שלום), שהוקמו אחרי הסכם השלום עם מצריים על מפגש הגבולות של רצועת עזה, עם ישראל ומצריים. באנו למקום שהיה דיונות חול. הקמנו שם חממות לגידול פרחים, ואחר כך עגבניות. וגידולים נוספים.

הזוית האישית

איתי: סבתא שלי אומרת "החיים כהרפתקאה"