מאגר סיפורי מורשת

שמי אראלה אודיה, אני משתתפת בהשתלמות תכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מנציחה את זכרו של משולם דמתי ז"ל.

ילד בן תשע יוצא למסע, כמעט לבדו, מכפר קטן בתימן ועד לעיר עדן בדרום. בעוד הוא חשוף לסכנות רבות בדרך, בשל היותו יהודי בין מוסלמים ומעצם גילו הצעיר. בחוכמה ובתושייה רבה הוא מצליח להגיע למקום מבטחים ראשון, בית יתומים. אף שאינו יתום מאב, ובית אביו נמצא במרחק של כמה מאות ק"מ ממנו, נסיבות החיים משאירות אותו שם. בתקופה זו מתגבשת אצלו ההבנה החזקה שהוא לא רק קיים בזכות עצמו, אלא שהוא יכול גם להוביל אחרים, משולם סיפור: "כמי שגדל כיתום, תמיד שאפתי להיות ראשון במה שאוכל להשיג.

ב-10 בטבת תש"ח (דצמבר 1948) עליתי על מטוס אמריקאי שנשכר על ידי הג'וינט. המראנו מעדן בשמונה בבוקר וכעבור 12 שעות נכנסנו לתחומי הארץ. לפתע נשמעה הפגזה של הצבא המצרי, כחלק מקרבות תש"ח שעוד התנהלו בחזית הדרומית של הארץ. פחד גדול אחז בנו. כעבור זמן קצר נחתנו בנמל התעופה לוד. בחוץ היה חושך מוחלט וירד מבול, אבל אנחנו נשכבנו על האדמה ונישקנו אותה. זה היה גם בגלל המנהג וההתרגשות, וגם כי המטוס הצליח לחמוק מהירי.

עם הגיעי לארץ, נקלטתי בביה"ס 'שפיה'. ידעתי אז רק תורה ועברית מדוברת, אבל בזכות תפיסתי המהירה הוצאתי את הציונים הטובים ביותר בכיתה. חבריי לכיתה סיפרו שהייתי מגיע לבית הספר ללא תרמיל, כנראה בגלל שגרתי בכפר הילדים. כך או כך, זה לא פגע בהישגיי.

ד"ר יעקב, מנהל בית הספר שקיבל אותי למוסד, חיבר עליי שיר ברבות הימים: "אחד שפרץ הגדר של קבוצתנו הקטנה, הפך למנהיג עדר בכל תחומי הכפר, מי לא מכיר את דמתי משולם כמעט מושלם, בחיי השתוממתי, כמוהו לא קם."

כשבגרתי עברתי למושב אחיהוד שהיה מושב של תימנים. זה היה ביתי הראשון. נישאתי לשושנה ויחד הבאנו לעולם חמישה ילדים. עמיקם, רוחמה, אראלה, עשהאל ואבשלום. במהלך השנים עסקתי רבות בפעילות ציבורית לטובת המושב ובהמשך לטובת מפלגת העבודה, פעילות שעסקתי בה לאורך כל השנים. ביתי השני והאחרון היה בכרמיאל. שם גדלו ילדיי.

שני אסונות נפלו על ראשי. מותו של בני הבכור, עמיקם, ממחלה קשה ומותו של בני עשהאל בהתקפת הטילים על מוסך הרכבת בחיפה במהלך מלחמת לבנון השנייה, בשנת 2016.  בצל השכול, הבנו שחובתינו לשמור על המשפחה ובמיוחד על הילדים שנותרו יתומים, ופעלנו בכל דרך לשמור על קשר הדוק ורב מפגשים.

עברתי דרך ארוכה בחיי. המסע היה מלווה בגלגולים רבים ואף בקשיים רבים, וגברתי עליהם.

עד לפני כארבע שנים עוד נהגתי והייתי פעיל מאוד. ערכתי קניות לכל המשפחה והסתובבתי בין הילדים והנכדים. הפסקתי לנהוג בעקבות הידרדרות במצבי הבריאותי. סבלתי מקוצר נשימה לעיתים תכופות וטופלתי במשך כארבע או חמש שנים במרכז הרפואי לגליל, נהריה. לפני כשנה וחצי חל שיפור ניכר במצבי הרפואי, לאחר התייעצות עם רופא מומחה ושינוי במינון התרופות בבית החולים. היום אני משתדל להיות פעיל. עד פרוץ מגפת הקורונה נסעתי בקלנועית לבית הכנסת, פגשתי מכרים וערכתי קניות לבית.

אני עדיין זוכר את הימים שבהם הכירו אותי בכל פינה בעיר, וגם היום יש חברים ואנשים טובים שמלווים אותי ודואגים לי: ציון מועלם בן יהודה, ואחיו גדי ומאיר, שמתפללים איתי בבית הכנסת. אנשים יקרים, השם יברך אותם בכל הברכות. את כל המתפללים אני רוצה לברך על דבקותם בבית הכנסת ועל דרך הארץ שבה הם נוהגים זה בזה ובי. אני רוצה לברך אף את אברהם דמתי, קרוב משפחה (רחוק), שליווה אותי באהבה ובמסירות שאין כדוגמתה, נסע איתי, הקשיב לי והקליט את סיפוריי. גם יואב קליין, ראש מרחב כרמיאל של ההסתדרות, שמכיר אותי מתפקידי כיו"ר הסתדרות הגמלאים והסביבה, מתקשר אליי ומתעניין בבריאותי, על אף שאיני פעיל עוד בתפקידי ונושא אותו רק באופן רשמי. נוסף לכך, אני חבר מרכז הגמלאים הארצי וחבר מזכירות הגמלאים הארצית.

זכיתי לשלושה גיסים מיוחדים, לאחיותיה של שושנה: חיים, בני ונחום. בתוך המארג המשפחתי הקשר עם הגיסים היה חזק. כמעט כל שבוע היינו נפגשים בערב שבת באחיהוד, בבית הוריה של שושנה, ואחרי הקידוש לומדים תורה, שרים זמירות שבת עם פיצוחים ופירות. את כולם אהבתי, ועם נחום היחסים היו קרובים במיוחד. הוא היה צעיר ממני, והציע לי להצטרף אליו לנסיעות משותפות ולבלות יחד.

חודש אחרי שטלי ילדה את עמית, בנו של עשי, הוא בא לביתנו וביקש שנרים כוסית לחיים. אהבתי לשתות כוסית או שתיים, אבל באותו הערב לא יכולתי להכניס משקה לפי כי לא חשתי בטוב. למחרת היום נחום נפטר, ואני הבנתי שהחמצתי את הפרידה ממנו. הוא עשה לי רק טוב בחייו, ואני מצטער שלא הצלחתי לחלוק לו את הכבוד שהגיע לו.

יש לי היום שתי בנות ובן אחד: רוחמה היקרה, שלה שלוש בנות ושבעה נכדים, מקסימים כולם; אראלה הנפלאה, אם לשלושה ילדים נהדרים, ובקרוב שישה נכדים (חלקם עוד לא נולדו); ואבשלום שלי, אב לשתי בנות מתוקות מתוקות. את כולם אני אוהב, לכל אחד שמורה פינה משלו בליבי, ואני דואג להם לפי צרכיהם, לא מחסיר דבר.

עמיקם בני הבכור השאיר לי בן ובת, ועשהאל בת ובן. להנצחת זכרו של עמיקם הקימה עיריית כרמיאל את גן עמיקם בעיר, ואחרי לכתו של עשהאל הוספנו גלעד לזכרו בתוך הגן. זכרו של עשי מונצח באנדרטאות נוספות בארץ, בקרית ים ובהר הרצל, וכל שנה פוקדים את קברו חבריו הרבים.

עכשיו נותר לי לראות את נכדיי גדלים, ללוות את מי מהם שאוכל עד לחופה, וליהנות מהנינים. עם סיום כתיבתו של ספר החיים שלי, תהיה לכל המשפחה סיבה טובה נוספת להיפגש, להעלות זיכרונות ולהיות מאושרים בחלקנו.

משולם דמתי נפטר בכ"ג בשבט תשפ"ג 14.2.2023. יהי זכרו ברוך.

הזוית האישית

אראלה: למידה זו הינה למידה חווייתית ויותר מכך משמעותית. המפגש בין הסב לנכדו הינו מפגש המזמן היכרות מעמיקה, פתיחות, מאפשר זמן לשיתוף פעולה וחיזוק הקשר ביניהם. מתוך ההתנסות שלי, התחושה הבאה בעקבות הסיפור המונצח של הסב והידיעה שהוא לא יישכח היא כפי שחוויתי בסיפור האישי שלי הינה משמעותית. תיעוד הסיפור במאגר סיפורי המורשת של הקשר הרב דורי מהווה חוויה מרגשת ומעצימה למבוגר ולתלמיד גם יחד, אך לא רק להם, גם למשפחה הקרובה והרחוקה יותר.