מאגר סיפורי מורשת

שמי משה אלבין, נולדתי בשנת 1930, ברומניה. עליתי ארצה בשנת 1965 והחיים שלי לא היו קלים. כל אחד מהאנשים מתחילים בגיל מסוים להיזכר בילדות, לי קשה להתחיל לחזור לזמן הרחוק ביותר של הילדות, אני נתקע רק בסיוט. המונח "ילדות" לא היה קיים אצלי, הילדות שלי הייתה פשוט סיוט הולך ומתמשך למשך שנה וחצי.

שנה וחצי בדלתא של דנובה חייתי שם בעזרתם של דייגים רוסים שאימצו אותי, די קשה עד היום הזה להיזכר מכיוון שזה היה סיוט גדול. סיוט שבו החלום היחיד היה לצאת ממנו ולהציל את משפחתי מרעב. שם זרקו אותי מהלימודים מפני שאני יהודי, הרגשתי שזה ממש לא הוגן והייתי מיואש. התקווה הייתה הדבר היחיד שהחזיק אותי בחיים, בלי תקווה לא הייתי שורד.

סוף התקופה של הסיוט הייתה בשנת 1944 כשהכוחות הסובייטים נכנסו לרומניה ושחררו אותנו מהנאצים. במצב הזה נתנו לי אפשרות ללמוד בפעם הראשונה. חזרתי לבית של אמי, אחותי הגדולה ואחי הקטן. כשאבי חזר ממחנה עבודה הוא הפך לצל של בן אדם. התחלתי ללמוד בעזרת אנשים טובים שעזרו לי, וכך יכולתי למלא את החסר שלי, הייתי אנאלפבית שרעב ללמידה אבל בינתיים למדתי לבד קרוא וכתוב וחשבון. כשהייתי בן 15 הכרתי את אשתי תמר, היא הייתה בת 13, המרחק בינינו היה מרחק של 30 ק"מ אחד מהשני באותה מדינה ובשנת 1951 התחתנתי עמה (כאשר היא הייתה בת 18 ואני 20) והחיים איתה היו טובים.

התחלת עבודה בטכניון

באותו הזמן קיבלו אותי לבית ספר לתיכון שנה שלישית, לאחר מבחן שלמדתי אליו בעזרת הידע שלי. התיכון היה תקופה של 12 שנות לימוד כי למדתי שבע שנים בתיכון ונבחנתי כעבור שלוש שנים. לאחר שנה, בשנת 1949 קיבלתי תעודת בגרות. מזכיר כי אבא שלי חזר דאז בתור צל אדם מהגיהנום והוא היה צריך לפרנס את המשפחה, אני הייתי היחיד שעשה זאת כי הם ידעו רק לבשל. אז עברתי לבוקרשט ועשיתי את הבחינות לאוניברסיטה, זה היה קשה, אולם עברתי.

באותה תקופה עבדתי כשליח נוער בציונות ואז נשלחתי למולדובה להקים קנים של ילדים יהודים שההורים שלהם הסכימו לשלוח אותם לעליית הנוער בארץ ישראל. במשך השנים פגשתי חלק מאותם ילדים, חלק מהם הפכו להיות לוחמים בפלמ"ח ואני הכנתי אותם לזה כי גם אני הייתי אמור להילחם, אבל נשארתי ברומניה לאסוף את הילדים בקנים למשחקי לוחמה. בשנים 1952- 1953 נולדו ילדיי: אריה ומוטי ואז התחילה הטרגדיה שלי שאינני רוצה לציין. החיים בארץ היו קשים ולא היה מה לאכול, נאלצתי לעבוד בכל מיני עבודות אחרי המלחמה כדי לפרנס את המשפחה.

בשנת 1965 עליתי ארצה עם ארבע נפשות: אשתי תמר, אני ושני הבנים שלי, אריה (13) מוטי (12). לא היה לנו איך להתפרנס, לא היה מה לאכול, הצלחתי להשיג קצת מזון הביתה. בשנת 1967 התקבלתי לעבודה כמהנדס מעבדות בטכניון והמצב הכלכלי השתפר. אשתי עבדה כמורה ולפני זה עבדה גם כגננת ותופרת רהיטים, אך איבדתי שליטה על בניי מפני שאני ואשתי היינו צריכים לעבוד כל הזמן והם קיבלו חינוך של הרחוב .לפני חמש שנים, הבן הקטן שלי נפטר עקב סרטן ריאות בגיל 65 ואשתי נפטרה בגיל 89 לפני שנה וחודשיים, אחרי 70 שנות נישואין. ציפיתי שבניי ישמעו את סיפורי וזה לא יקרה להם, אולם הם לא אפשרו לי אפילו לתת להם עצות וזה כואב עד היום, מכיוון שכתוצאה מכך, הם נכשלו בחיים, היה להם את כל מה שהם היו צריכים, אבל הם אמרו שיש להם מישהו אחר. זו הייתה טרגדיה כמעט "מושלמת". כנראה שזה היה באשמתי, אני תמיד מאשים את עצמי בכך.

עד שנת 1992 עמלתי ועבדתי בטכניון ולאחר מכן, המשכתי לעבוד שם ללא משכורת (בהתנדבות) עם הסטודנטים, הם מאוד שמחו להמשיך איתי. בשבילי המקצוע הוא תחביב ואני אוהב אותו בכל מאודי ועד היום אני בקשר עם אנשים שסיימו תארים מתקדמים. הם מעריכים אותי ואני מרגיש סיפוק גדול שהם הצליחו.

זהו זה, זו ההיסטוריה שלי. כיום אני עסוק בלסדר את הבית, לטפל בגינה ובצמחים שלי, אחרי שבגיל 80 לא יכולתי להמשיך ללמד יותר וזו הייתה טרגדיה עבורי כי הייתי בשיא שלי. החלום שלי היה להמשיך ללמד, אבל לא הסכימו לי. למזלי, אני תמיד עסוק, אפילו שהציעו לי ללכת להצגה אני נאלצתי לסרב כי אני צריך לשמור על הכושר שלי.

לסיום, אני מאוד מאוד מקווה שהילדים של היום יהיו אנשים למופת, יהיו אנשים שלא ייכנעו לכל מיני ארגונים שקופים, ארגונים של אלה שאני מתבייש שאני חייתי בקרבם בתקופה כזאת.

הזוית האישית

משה: לשאלה המעניינת כיצד אני מרגיש בתוכנית "הקשר הרב דורי", בזכות התוכנית, אני משתחרר מהרבה דברים שרציתי לספר וזה מרגיע אותי. עם זאת, יש דברים שאני רוצה לשכוח ולא נותנים לי. יש לי הרבה מחשבות בקשר לזה. הייתי רוצה שבנים כמוכם ילמדו שהחיים לא כזה פשוטים. אני עברתי יותר מידי טרגדיות בחיים, זה סיפור שלא סיפרתי כל כך עד כה, אבל הייתי חייב להמשיך עם החיים, אי אפשר להיות פחדן או להיות מישהו שלא סומך על עצמו כי ברגע שאתה לא סומך על עצמך אתה מאבד את הערך בחיים. אתם בגיל הזה חייבים להיות עקשנים בקשר לעתיד ולא לוותר אפילו אם יהיו קשיים, לא לוותר. בגילכם זה קשה לשפוט כל דבר, אתם חייבים לשמוע מאנשים שיש להם ניסיון בחיים ולהודות בקשיים שלכם, זה כל הסיפור.

התלמיד יוסף: אני זכיתי להכיר את משה ולהכיר את המורשת שלו הוא בנאדם מדהים עם סיפור חיים לא קל, אני מאחל לו בריאות והמשך תעסוקה רבה בחיים והגשמת חלומות.