מאגר סיפורי מורשת

שמי רון ואני מתעד את סיפורו של סבי שלמה במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי.

ילדות מוקדמת

סבא שלי. שלמה גץ, נולד ברחובות בשנת 1949. ההורים שלו, צבי ויהודית עלו לארץ שנה קודם לכן.

כשסבא שלי היה בן שנה המשפחה עברה לתל אביב, הם גרו בדירת חדר וחצי באזור מאוד רחוק ממרכז העיר. בשכונה שבה הם גרו לא היו כבישים ומדרכות רק חול. בילדותו הם היו משחקים בחול יחפים. בגיל שש הוא הלך  ברגל לבית הספר שהיה בראש גבעה.

כל בוקר היה עובר ברחוב החלבן ומצלצל בפעמון שלו. לחלבן היה חמור עם עגלה שעליה מיכל גדול של חלב. כאשר האמהות שמעו את הצלצול הן היו יוצאות עם בקבוקים או קנקנים ריקים לקנות חלב. היה עוד צלצול של פעמון – של מוכר הקרח. בתקופת ילדותו של סבא שלי לא היה מקררים חשמליים. במקרר שהיה בבית היה תא עליון שבתוכו היו שמים גוש גדול של קרח שקירר את המזון ליום שלם.

המסע לבלגיה

כשסבא שלי היה בכיתה א' הציעו לאבא שלו להיות שליח שירכז את תנועת הנוער "הנוער הציוני" בבלגיה ובצרפת.

אביו של סבא שלי נסע לבריסל בירת בלגיה שם התחיל בעבודתו וגם מצא דירה למשפחה. בקיץ אחרי שסבא שלי סיים כיתה א' הוא נסע עם אימא שלו ואחותו הקטנה לבלגיה. הנסיעה הייתה באונייה ששמה "ארצה" ונמשכה שבוע שלם. בדרך האונייה עברה במיצר מסינה בין סיציליה לאיטליה ושם סבא שלי קיבל מחלת ים ולא הפסיק להקיא.

לבסוף האונייה עגנה ביעד הסופי שלה העיר מרסיי שבצרפת. משם הם המשיכו ברכבת בין מרסיי לבריסל במשך יומיים, כשהם הגיעו לבריסל הם פגשו את אבא של סבא שלי בהתרגשות רבה.

סבא שלי בן שבע, לפני הנסיעה לבלגיה, 1956

בריסל

בבלגיה יש שתי קהילות עיקריות: הראשונה ממוקמת ליד הולנד, וקוראים להם פלמים ושפתם היא פלמית. השנייה ממוקמת ליד צרפת, וקוראים להם ואלונים ושפתם היא צרפתית.

בריסל היא בירת בלגיה ושם דוברים את שתי השפות.

פתאום סבא שלי מצא את עצמו בעיר גדולה וסואנת. במקום חול היו מדרכות וכבישים מכוניות וחשמליות בתים רבי קומות. אי אפשר לשחק עם חברים יחפים בחוץ. אבל העיר מלאה באורות ויש בה חנויות ענקיות. ומה שסבא שלי הכי אהב זה שבמרכז העיר היו דוכנים שמכרו בהם צ'יפס בתוספת מיונז ודוכנים אחרים מכרו וופל בלגי. מה שהיה חדש במיוחד לסבא שלי היו בתי קולנוע שהקרינו בהם סרטים לילדים. לפעמים הם היו נוסעים בחשמלית למשרד של אבא של סבא שלי שנמצא במרכז העיר ושם מדי פעם הם היו הולכים לצפות בסרט ולאכול צ'יפס או וופל בלגי.

בית הספר

היום הראשון של סבא שלי בבית הספר בבריסל היה אחד הימים הגרועים שהיו לו בחיים. בארץ הוא סיים כיתה א' אבל בבריסל הוא התחיל שוב כיתה א' בגלל שהוא לא ידע את השפה. בבית הספר שבו סבא שלי למד למדו בצרפתית. הלימודים היו מתחילים בשעה: 09:00 והיתה הפסקת צהריים מ- 12:30 עד 14:30 ויום הלימודים תם בשעה 17:00.

בפתיחת שנת הלימודים סבא שלי הלך עם אבא שלו לבית הספר שהראה לסבא שלי היכן הכיתה שלו והלך. סבא שלי מצא את עצמו מוקף ב-24 ילדים שהוא לא מכיר, מדברים בשפה שהוא לא מבין ממנה אף מילה. סבא שלי לא ידע מה לעשות איפה השולחן שלו, המורה נכנס לכיתה והתחיל לדבר וסבא שלי לא הבין כלום. הוא לא ידע מה לעשות ופשוט התיישב בשולחן שנותר פנוי. סבא שלי הרגיש אומלל וחסר אונים לאורך כל היום. הוא לא ידע מה לעשות, הוא לא יכול היה  לדבר עם אף אחד. בהפסקת הצהריים אבא של סבא שלי בא לקחת אותו לביתם וכשהגיע הזמן לחזור לבית הספר סבא שלי התנגד לחזור, הוא בכה להוריו במשך כשעתיים, אבל אימא ואבא שלו דרשו שהוא יחזור לבית הספר ולבסוף הוא חזר.

לאט לאט הדברים השתפרו לסבא שלי. הוא התחיל להבין את השפה, הוא רכש חברים חדשים ובסוף השנה סבא שלי היה מדורג שלישי בכיתה בהצטיינות.

"תעודת זהות" שכל ילד או ילדה ענדו על צוארם

הכיתה

באותה תקופה הייתה בבלגיה הפרדה מגדרית. בית הספר של סבא שלי היה בית ספר לבנים בלבד, הם היו 24 בנים בכיתה. ליד כל שולחן היו שני תלמידים. במרכז השולחן היו שני חורים המיועדים לקסת דיו בגלל שבאותה תקופה בבלגיה היו כותבים בעט ציפורן. בקצה הכיתה היה תנור ארובה גדול מוקף ברשת בטיחות לחימום בחורף הקר והארוך. ליד התנור היו מניחים ארגז עם בקבוקי זכוכית עם חלב ובהפסקה הגדולה כל אחד היה מקבל בקבוק חלב ובמהלך ההפסקה היה שותה אותו. בהפסקות הם היו יוצאים לחצר שהיתה כולה מרוצפת וסגורה בין הבניינים של בית הספר ללא מגלשות ומתקנים.

כל שבוע כל תלמיד היה מקבל את הציון הלימודי כשבסוף היו מדרגים את הילדים מהראשון עד לאחרון. בכל שלושת השנים שסבא שלי היה שם הוא סיים באחד משלושת המקומות הראשונים.

געגועים לארץ 

סבא שלי מאוד התגעגע לארץ, לחברים, למשחקים ולחופש לצאת החוצה ללא השגחה. הם גרו בבית גדול יותר מזה שהיה להם בארץ בעיר גדולה עם תחבורה מסודרת, מלא חנויות ואפילו היה להם טלפון בבית. ובכל זאת סבא שלי התגעגע לשכונה הקטנה שהם גרו בה ללא כביש, ללא טלפון, עם אוטובוס שעובר פעם בשעה ומכולת קרובה אחת. בתקופה בבלגיה סבא שלי מאוד הקפיד לקרוא ספרים בעברית. מדי פעם המשפחה בארץ היו שולחים לסבא שלי ספרים בעברית שסבא שלי היה קורא בשקיקה. העברית של סבא שלי הפכה לעברית מהספרים וכשהוא חזר לארץ זה היה מורגש, למשל במקום "ארוחה" הוא היה אומר "סעודה".

בגלל הגעגועים לארץ גם היום סבא שלי לא מוכן לגור בשום מקום אחר בעולם.

סבא שלי בבלגיה, בן תשע

לאחר שלוש שנים  המשפחה חזרה לארץ לאותו בית ולאותה שכונה שכמעט לא השתנתה. היתה התלבטות לאיזו כיתה להכניס את סבא שלי, כיתה ד' כי בבלגיה הוא למד עד כיתה ג' או לצרף אותו לכיתה שבה הוא למד לפני שנסע לבלגיה, כיתה ה'. בסופו של דבר הוחלט להחזיר אותו לכיתה המקורית שלו ולסבא שלי זה לא כל כך הפריע כי הוא מהר מאוד השלים את הפערים וגם הוא מאוד שמח לחזור לחברים הישנים שלו.

חבר ותיק 

היו לסבא שלי  שני חברים טובים, לאחד קראו רובר שאת שם משפחתו סבא שלי לא זוכר ושמו של השני היה פול ון דר לינדן. כשסבא שלי ומשפחתו חזרו לארץ הקשר שלו איתם התנתק. טלפונים עדיין לא היו בשכונה של  סבא שלי, את האינטרנט עוד לא המציאו וילד בן 10 לא בדיוק כותב מכתבים לחברים שלו.

לאחר שנים רבות כשכבר היה אינטרנט סבא שלי עשה חיפוש בגוגל על השם פול ון דר לינדן ולא מצא כלום. לאחר שנים של חיפושים הוא התייאש. בספטמבר 2022 סבא שלי קיבל מייל עם הכותרת "מחפש חבר ותיק"

המייל היה באנגלית וכך נכתב בו: "שמי פול ון דר לינדן, חי בבלגיה. אני מחפש חבר ותיק מאוד שלא ראיתי כבר מעל 65 שנים. שמו שלמה גץ. בין בשנים 1956 – 1958 הוא גר בבלגיה(בריסל) ואז חזר לתל אביב. אם זה אתה, אנא השב למייל זה. אם לא אני מתנצל. ברכות, פול ון דר לינדן ". כמובן שזה היה החבר של סבא שלי מאז הוא וסבא שלי מתכתבים בצרפתית והם מתכננים מפגש בארץ בסוף אוגוסט 2023 ובבלגיה כמה חודשים לאחר מכן.

הזוית האישית

רון: היה מאוד מעניין ומגניב ואני הייתי רוצה לעשות את זה שוב עם הנכד שלי בעתיד.

סבא שלמה: ראשית, המפגש אחד על אחד עם רון, "זמן איכות". יש לנו משימה משותפת שאנו מדברים עליה, מתכננים מתי "יושבים" על זה וכו'. שנית – ראיתי איך הוא מעבד את הסיפור. אני סיפרתי בגוף ראשון, והוא "תרגם" לגוף שלישי (סבא שלי",) וגם ניסח פעמים רבות במילים שלו. זו לא הייתה הכתבה. שמחתי על ההזדמנות לספר לו קטע קטן אך משמעותי בחיי, שלא יוצא לספר עליו במהלך הרגיל של המפגשים המשפחתיים. זו הייתה גם הזדמנות עבורי להיזכר ב"ילדות נשכחת".