מאגר סיפורי מורשת

שמי דליה כברה, נולדתי למציאות של מלחמה…

כשנולדתי, בשנת 1948, ההורים שלי היו שמחים במיוחד – גם מכיוון שנולדה להם ילדה, אבל גם כי הכריזו באו"ם על חלוקת הארץ למדינה יהודית ומדינה ערבית. אלא שהשמחה הזאת לא נמשכה זמן רב כי כמה ימים לאחר הכרזת האו"ם, מדינות ערב החלו לתקוף את המדינה היהודית כדי להשתלט על כל הארץ, והחלה מלחמה. ההורים שלי מאוד פחדו, כמובן, כי הם היו צריכים לשמור על שלושה ילדים קטנים בזמן המלחמה. באחת הפעמים, כשישנו, הגיעו ערבים קרוב מאוד לביתנו והיינו ממש מפוחדים. למזלנו, הבית שכן בתוך חצר עגולה עם חדרים ושער גדול. תפקידו היה להגן עלינו מפני הערבים. בכל חדר גרה משפחה אחת, והשכנים שלנו תמיד עזרו לנו.

לאחר מכן, היו כמה שנים ללא מלחמות, אבל ב-1956 החלה מלחמת סיני, שבה הייתי בת 8 ופחדתי מאוד. אני זוכרת שכל כמה ימים האחים הגדולים שלי היו באים הביתה מלוכלכים ומזיעים, ומספרים לי על המלחמה. למשל, איך נלחמו עם הרובה והכידון שהיה מחובר אליו. בכל פעם שהייתה הפגזה, אני וההורים שלי היינו צריכים לרוץ את כל הרחוב כדי להגיע לבניינים החדשים, שבהם היו מקלטים. זה היה מאוד מפחיד, ולפעמים זה היה אפילו באמצע הלילה, ולכן היינו צריכים לישון כל לילה עם הבגדים והנעליים. בבית הספר עשינו כל יום תרגילי כניסה למקלטים, בהם היינו צריכים לשבת לפי הכיתות שלנו ולחכות, אבל למזלנו אף פעם לא הייתה אזעקה בזמן שהיינו בבית הספר. להורים שלי היה טרנזיסטור קטן שפעל על סוללות, והם שמעו בו חדשות על המלחמה כל הזמן.

כעבור 11 שנים, כשהייתי בת 19, וכבר הייתי נשואה ואם לילדה, פרצה המלחמה השלישית. עבורי היא החלה כשהגיעו לבית שלנו חיילים עם צו 8 ולקחו איתם את סבא. לא ידענו למה גייסו אותו, אבל שיערנו שמתכוננים למלחמה. מצד שני, במשך חודש שלם לא אמרו ברדיו שום דבר על מלחמה, והיינו מאוד לחוצים. אחרי שעבר חודש, שמענו לבסוף ברדיו שפרצה מלחמה. במקרה אחר, אולי, הייתי אומרת שזה הוריד את הלחץ, אבל זה רק הפך אותנו ללחוצים יותר.

אחרי שכולם שמעו שפרצה מלחמה, הייתה אסיפה בשכונה שלנו כדי לתכנן היכן להתחבא כי לא היו לנו מקלטים. באסיפה החליטו לחפור שוחות במקום ריק ליד הבית שלנו. החפירה ארכה כמה ימים, שבהם היינו צריכים להאפיל את הבתים שלנו, כדי שמטוסים לא יראו אותנו. הימים האלו היו מאוד מפחידים, כי היינו צריכים להסתובב בבתים בחושך, בזמן  שמטוסים עברו מעלינו. לבסוף סיימו לבנות את השוחה, והמשפחה שלי ואני עברנו לשם. כנראה שזה היה מפחיד להיות שם בזמן שמטוסים עוברים מעלינו, אבל מכיוון שהייתי כל כך צעירה אפילו לא ידעתי ממה לפחד.

היינו בתוך השוחה במשך רוב היום, ויצאנו רק בשביל להביא אוכל ודברים דומים. כך עשו גם רוב האנשים בשכונה שלנו. היינו שם אני, התינוקת שלי וחלק קטן מהמשפחה. לא ידענו איפה סבא ומה קורה מחוץ לשוחה, ובכל זאת בתוך השוחה ניסינו לשמור על אופטימיות. עשו משחקים לילדים וחילקו להם ממתקים, וכולם עזרו לכל האחרים. זה אפילו עזר לנו להכיר אחד את השני, כי לא היינו מכירים אחד את השני בלי זה. התקופה הזו ארכה ימים ספורים, ולא היינו מפוחדים כל כך כי היינו ביחד.

לאחר שעברו מספר ימים, שמענו את הרב גורן אומר "כבשנו את הכותל! הכותל בידינו!" ושמחנו מאוד, כי הבנו שניצחנו. זה קרה אחרי זמן רב שהכותל היה בידי הירדנים, וסוף סוף יכולנו לבקר בכותל. לא ידענו מתי סבא יחזור ולא היה רדיו. לאחר שעברו כמה ימים, פגשנו את סבא והייתה שמחה גדולה אבל היא הייתה  מהולה בעצב כי חיילים רבים נהרגו ונפצעו.

היום אני בת 74, גרה בכפר סבא ויש לי  5 בנות, 12 נכדים ונכדות ונינה אחת. אני וסבא הצלחנו להקים בית ומשפחה אוהבת ושמחה בארץ ישראל. אני מאחלת לבנותי, נכדי ולנינתי חיים טובים ושלווים, ללא מלחמות, ושייזכו גם הם להקים משפחות גדולות ומאושרות.

הזוית האישית

 רועי: שמחתי לשמוע סיפורים מן העבר של סבתא הייתי רוצה לאחל לה שתזכה לחיים ארוכים ובריאות.