מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדים של החיים – זהבה גבאי

אני וזהבה
זהבה ובעלה עם ההורים שלה
על תפקיד האימהות שלא נרשם תחילה בתעודת הזהות אך נרשם על הלב

שמי זהבה גבאי, נולדתי בתאריך 29.6.1945. נולדתי ברוסיה בכפר קטקורגן ובגיל 4 עליתי עם ההורים ליפו.

קוראים לי זהבה כי לאימא שלי היו נפטרים הילדים ולא מחזיקים מעמד, כשנולדתי אבא שלי הציע לקרוא לי על שם דודה שהאריכה ימים ואולי זה יעזור להשאיר אותי בחיים. לדודה קראו זלטה אז זהבה, זה העיברות של השם זלטה.

אימא שלי נולדה בבלץ שבמולדובה והיא הייתה שכנה של הרב מבלץ, היא גדלה בחצר של הרב והייתה תופרת מעולה. את כיבוד ההורים ירשתי ממנה- אימא שלה (סבתא שלי) הייתה מבקשת אוכל בדוכנים, אז אימא שלי הייתה אומרת לסוחרים לתת לה מה שהיא מבקשת ואימא שלי תבוא לשלם על הכל מאוחר יותר. בגלל פרץ אנטישמיות באותה תקופה, שרפו לרבי מבלץ את בית הכנסת שלו. כשעלינו לארץ בנו בבני ברק בית כנסת שהוא העתק של בית הכנסת שנשרפה. אימא שלי נשארה נאמנה לרבי וכשעלתה לארץ המשיכה להיוועץ עם הרבי בכל שאלה ועניין.

אבא שלי נולד בקרסנפול בפולין ומשפחתו ברחו לרוסיה כשהגרמנים פלשו, הוא היה סנדלר ברוסיה והיה עושה מגפיים. זה היה עסק של הרבה כסף. אימא שלי תפעלה את הבית בזכות הכסף מהסנדלרות של אבי, מעבודות תפירה שהייתה עושה ומהחבאת סחורה מהשוק השחור בביתנו. אימא שלי לא עשתה רק לביתה אלא דאגה שביתנו יהיה כמו ביתו של אברהם אבינו – פתוח לרעב ולצמא בכל שעות היום. אימא שלי הייתה אישה מיוחדת – קרוב משפחה היה אומר לנו שלארבעת ילדיה אין את השכל והכוחות שהיו לה. לפני מותה היא העניקה לי טבעת זהב שהולכת איתי לכל מקום, אמי נפטרה בגיל 90, צלולה ומיושבת.

העלייה לארץ וההתיישבות ביפו

בגיל 4 עליתי עם הוריי ליפו, הייתה זו שנת 1949, קצת אחרי קום המדינה. באנו 15 משפחות לישראל ואמרו לנו פשוט לרדת למטה לשכונה ביפו ושכל אחד יבחר בית שהוא רוצה.

גדלתי בשכונת עג'מי, הייתי בגן ילדים יפו ולמדתי בבית ספר רש"י. הלכנו ברגל לבית הספר, לא היו הסעות וככה מההליכות המשותפות ומהצורך המיידי להסתגל למדתי עברית עם הזמן. משחק שנצרב בזיכרוני היה שבע אבנים – את לוקחת אבנים שטוחות ואת שמה אבן על אבן, היינו מפילים את האבנים ואם הפלת הכל אז זה אומר שניצחת. יש דברים שאני לא שוכחת ונצרבו בזיכרוני מתקופת ילדותי. לדוגמא, בתקופת דב יוסף (נקראה כך על שם מי שהמציא את תלושי המזון) חילקו לי שתי צנצנות של ריבה לקחת לבית והן נפלו לי מהיד, אני זוכרת שבכיתי המון וחטפתי צעקות מאימא. כאב לי על האוכל שהיה חסר בתקופה זו והתבזבז ככה.

אני עד היום לא מצליחה לקרוא – אם הייתי תלמידה היום הייתי מוגדרת כדיסלקטית. היו לי קשיים בקריאה והיו נותנים לי שיעורים פרטיים כדי שאעלה כיתה. נשארתי מאחור בלימודים כי עשו עלי סטיגמה שאני לא אוהבת ללמוד ולא עזרו לי, כי לא הכירו פעם בתלמידים עם קשיי למידה.

החלום לילד

הייתי בת 16 כשהכרתי את אברהם בעלי ביפו, הוא היה יליד הארץ. הוא לא אהב לריב, לא אהב להתווכח, הוא היה בן אדם נעים ושקט יותר מדי, ככה שלא היה עם מי לריב. בגיל 18 התחתנתי באולם צנוע. למרות שהוריי לא רצו שאתחתן איתו, אברהם מאוד כיבד את הוריי ואף פעם לא ענה אם העליבו אותו. במשך שמונה שנים ניסינו להביא ילדים, אף רופא לא ידע מה הסיבה שאני לא נקלטת. אברהם לא רצה לאמץ ואמרתי לו שאם נמשיך ככה בלי ילדים, בסוף ניפרד. אז אברהם הציע שנדבר עם חבר שלו שעובד בלשכת הסעד והבנתי שהוא שוקל את האפשרות.

יום אחד, כשהייתי בעבודה, אמרו לי שיש ילד ושאבוא ללשכת הסעד ביפו, שם חיכתה לי העובדת הסוציאלית. שלחו אותי לעשות קניות לתינוק וכשאהיה מוכנה לקבל אותו אחזור. מהר מאוד קנינו לו הכל אבל לא אמרו לי מה המשקל שלו. הוא נולד כמעט 5 ק"ג ואני קניתי לו הכל קטן, אז כשראיתי אותו הייתי צריכה ללכת לקנות הכל שוב מחדש. העובדת הסוציאלית הייתה מופתעת שהכל היה מוכן כל כך מהר, היא אמרה שזה פעם ראשונה מהיום שהיא עובדת שמישהו התארגן כל כך מהר לקראת התינוק. הכניסו אותי לחדר והביאו לנו את הילד ואחרי כמה דקות שהיינו לבד קראנו להם והודענו שאנחנו החלטנו לקחת אותו, כך יצא שאימצנו את הילד ממש מבטן אמו, עשינו לו ברית וקראנו לו דוד.

דוד גדל עד גיל 4 וחצי לבד כי חייבו אותנו לתת לו יחס אישי ורק אז יאשרו לנו עוד אימוץ, נורא כאב לאברהם שהמשכתי עם הטיפולים הקשים גם אחרי האימוץ. אמרתי לו שהתחלתי טיפול שחבל להפסיק באמצע, והבטחתי לו שאם לא יצליח הפעם נאמץ עוד ילד ונפסיק עם הטיפולים. הטיפול לא צלח ואימצנו תינוקת. כשהביאו את הילדה לחיפה סיפרנו לדוד שמחכה לו אחות, הוא כמובן זירז אותנו לצאת להביא אותה שחלילה לא ייקחו אותה חזרה.

סיפרנו לילדים מההתחלה שהם מאומצים, הבאנו להם ספר על זה וגרמנו להם להבין שלא חשוב מי יולד אותך אלא יותר חשוב מי מגדל אותך. אחרי האימוץ המשכתי לגור באותה שכונה ליד ההורים שלי והם מאוד שמחו, הילדים הביאו אושר ואור הביתה. בעלי נתן להם את כל חייו, הוא חסך שנים כדי לקנות רכב וכשהילד אמר שהוא רוצה רכב הוא הוציא את הכסף מהחיסכון וקנה לו. זו רק דוגמא אחת מהאהבה הגדולה שהייתה לו לילדים.

עבדתי בגן ילדים לקראת עד לקראת היציאה לפנסיה. כשהגיעה הקורונה לא פחדתי וחיי התקיימו כרגיל.

מסר לדור הצעיר

המסר שלי לדור הצעיר הוא תמיד ללכת בדרך הישר ולא להתפתות לדברים רעים. תהיו קודם כל בני אדם, זה לא משנה אם אתה רופא או מהנדס, העיקר שתהיה אדם ישר לפני הכל. ואם לא, אז כלום לא שווה. יום אחד שהילד שלי חזר מסיום התואר עם תעודה וגלימה אני ובעלי אמרנו לו שהתואר זה מצוין אבל שיזכור תמיד להיות בן אדם טוב.

זהבה שרה ביידיש

הזוית האישית

אוראל המתעדת: במהלך תיעוד הסיפור הרגשתי שמצאתי חברה שאפשר לדבר איתה שעות. השיחה גלשה הרבה מעבר לסיפור חייה של זהבה והרגשתי כאילו אני יושבת עם חברה בגילי לשיחה על החיים. זהבה צעירה בנפשה, מצחיקה עד דמעות ויש לה חוכמת חיים ושנינות שהלוואי שתהיה לי כשאהיה בגילה. בנוסף, מצאתי מכנה משותף מאוד חזק עם זהבה – הקשר שלנו עם אימא. אני מחוברת מאוד לאמי ומעריצה את האישה שהיא, ופתאום כשהתחלנו עם כתיבת הסיפור, זהבה בחרה להתחיל ישר את סיפור חייה עם שימת דגש על אימא שלה שהיא הבסיס לתחילת חיינו והיא נותנת את הכוחות ומעצבת את הדמות שנהיה בעתיד. אני מאחלת לשתינו להמשיך להיות בקשר וכשניפגש יהיו בעינינו רק דמעות של צחוק והתרגשות.

מילון

תקופת דב יוסף
שם שנתנו אזרחי ישראל לתקופת הצנע בה היה מחסור גדול במזון ולכן נקבעו מכסות צנועות של מזון לנפש וחולקו תלושי מזון. התקופה חלה בין 1949-1959 ונקראה כך כי דוב יוסף היה השר שאחראי על האספקה והקיצוב בתקופת הצנע ונקרא "שר הצנע".

ציטוטים

”גיל הוא רק מספר! ואם שואלים אתכם מה שלומכם תמיד תגידו שטוב, מחשבה יוצרת מציאות“

הקשר הרב דורי