מאגר סיפורי מורשת

סבתא אירית מספרת לעופרי על ילדותה בכפר הס (שנות ה-50)

מבוא

עופרי נכדתי אהובה, בחרתי לקחת אותך אחורה במסע הזמן ולספר לך שנותיי הראשונות, כילדה בכפר הס. שתינו נולדנו וגדלנו בכפר הס בהפרש של 58 שנה ויש אומרים שאנחנו דומות מאוד.

קשה להאמין כמה הייתה שונה כפר הס בראשית שנות ה-50 (כפר הס נוסדה ב- 1930), אורח החיים והעולם שאליו אני נולדתי, ולכן חשוב לי לפתוח לך צוהר, נכדתי, עופרי, שנולדת בכפר הס בשנת 2010 ולאפשר לך להיכנס "לנעליה" של סבתא אירית הילדה הקטנה.

מזל טוב בת בכורה נולדה לגדעון ורוני ניר

בתאריך 8.8.52  בבוקר יצאו הורי גדעון ורוני בחודש תשיעי להריונה, עם הפרד העקשן, לשתול כרובית בחלקה רחוקה. בסביבות הצהריים אמי הרגישה שהלידה מתקרבת ולכן החליטו לחזור הביתה.

הוזמן "אמבולנס קומנדקר" (טנדר פתוח מהתקופה הבריטית שסגרו אותו והציבו בתוכו שתי מיטות). אבא ואימא שלי נסעו למושבה "חדרה", שם בדירה בת שלושה חדרים בבית משותף היה "בית היולדות". אבא השאיר את אימא  בבית היולדות וחזר הביתה, להמשיך לעבוד במשק.

למחרת בבוקר אבא שלי צלצל מהמזכירות של הכפר (רק במזכירות היה טלפון) למרכזיה ברעננה וביקש להתקשר ל"בית היולדות". כשהתפנה הקו בישרה המרכזנית (לא אימא שלי) לאבא שבמזל טוב שנולדה לו בת.

 בזרועות הורי

חיים פשוטים, מאתגרים ומאושרים בבית משפחת ניר

אני התינוקת חוזרת לכפר הס אחרי שבוע ומצטרפת שלישית לחדר של ההורים. הורי גרים באותה תקופה בבית משותף עם סבא חיים וסבתא יוכבד. בבית היו שני חדרי שינה, הול, מטבח ושרותים קטנים. צורת מגורים זו הייתה מקובלת באותה תקופה. התקופה "תקופת צנע" בארץ ואין להשיג חומרי בנייה.

ביום ההולדת הראשון שלי, עוברים הורי לבית קטן משלהם. הכל פשוט וצנוע, אנשים הסתפקו במועט, שמחו במה שיש להם והתרגשו מכל חידוש קטן. לכבוד הלידה קנו סבא וסבתא שלי מכונת כביסה פשוטה מאוד (מכונת הכביסה הראשונה בכפר הס) ו"כלב גז", כדי שאפשר יהיה להרתיח את החיתולים (החיתולים הרב פעמיים).

בבית עדיין אין מקרר, היה רק "ארון רוח" ו"ארגז קרח", שעמדו במרפסת הצפונית. (מקרר יקנו רק שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1954, כשנולד אחי ניצן). חלב הגיע טרי כל יום,  מהרפת המשפחתית שבה היו שלוש פרות. החמאה הייתה בכלי סגור שצף בקערת מים כדי לשמור על הקור. את החמאה הכינו פעם בשבוע בד"כ ביום א' כי בשבת הפרידו את החלב מהשומן. הייתה צנצנת עם פלופלור לתוכה הכניסה סבתא יוכבד את החלב ועירבבה אותו בעזרת הפלופלור עד שנוצר גוש חמאה. (שעתיים עבודה). גבינה היו מכינים לבד שלוש פעמים בשבוע מחלב שהחמיץ והקריש. את החלב הכניסה סבתא יוכבד לשקית בד אותה היו קושרים לברז אמבטיה והנוזלים טפטפו לקערה עד שנוצרה הגבינה.

בשר, שעד מלחמת השיחרור, היה זול יחסית, נקנה באיטליז של "קליין", במנות קטנות, (בעיקר למרק), כי לא היה כסף. פעמיים בשבוע שחטו פרה אחת שהספיקה לכל תושבי "גוש תל – מונד". עוף אכלו מהלול שלנו רק אם היה חולה או החקלאי היה חולה. אכלנו בעיקר לחם, ביצים מהלול, ירקות ופירות שגידלו בגינה.  בצרכניה היה מבחר דל של מצרכים: שמן, קמח, סוכר, קטניות ואורז. איטריות הכינה סבתא יוכבד לבד מביצים שבורות מהלול שלנו. אני זוכרת עד היום, שהבית שלה תמיד היה מכוסה במגשים בהם התייבשו איטריות. האיטריות הכי טעימות שאכלתי בחיי.

בגיל שנתיים נרכש המקרר הראשון, עד אז אין קירור, לכן בישלו כל יום שלוש מנות טריות. על הבישול בפרימוס, ניצחה סבתא יוכבד בעזרת אימא שלי רוני.

 בילדותי

סבתא ואימא שלי אפו בסיר פלא שהגיע במיוחד מחיפה ועמד על הפתיליה. מאוחר יותר כשהתחברנו לגז היה תנור מיוחד שהעמידו אותו על הגז. אפו בעיקר "עוגות טורט" מביצים שבורות שאי אפשר היה לשווק.

כשנולדתי הציוד לתינוק היה מינימלי, בגדים בודדים אותם כיבסו כל יום, צעצועים פשוטים שנבנו ע"י סבא חיים ואבא שלי. צעצועים ובגדים מעטים ומיוחדים הגיעו בד"כ כמתנות מהדודים מחיפה או מדודה דבורה מתל אביב. הצעצועים עברו מיד ליד. אבא שלי בנה במו ידיו לול מיוחד שיוכל לעמוד בחוץ "כלוב זהב" סגור ומוגן,  הלול עבר מיד ליד בכפר ואפילו בני הבכור עומר זכה להנות מהלול.

הטיפול בי עד גיל שלוש, היה בעיקר ע"י אמי רוני. (עד גיל שלוש אין גן לילדי הכפר). אמי ואבי עבדו שעות ארוכות במשק שלנו. העבודה בחקלאות הייתה קשה מאוד, הורי עבדו שעות רבות והרוויחו את לחמם בדוחק. הורי הסתפקו במועט והיו בדר'כ מאושרים במה שיש להם. סבתא טיפלה בי בימים שאמי עבדה בשדה וסבא חיים עזר לה והיה  אחראי בעיקר על טיולים והקראת סיפורים.

אימא שלי בחרה את השם "אירית", שלדעתה היה שם יפה ומאוד ישראלי (אימא שלי נולדה בברנו בשם "אווה" בצ'כיה ב-1930 כשעלתה לארץ אחרי השואה החליפה לשם רוני שסימל בשבילה את שיא הישראליות, אבא הוא "צבר" יליד 1929) ונוסף לי שם "עליזה", לבקשת הדודה "טנטה", לזכרה של סבתי.

ילדות עצמאית מחייבת ומענגת

מגיל שלוש התחלתי ללכת לגן, לבד, ללא לווי הורים, בחול הטובעני בקיץ ובבוץ בחורף,  כמו כל ילדי הכפר. אני  צעדתי לגן לבד כי ברחוב שלנו לא היו ילדים בגילי. רק  שנתיים אח'כ הצטרף אלי אחי ניצן. הדרך הייתה מתמשכת כי לא מיהרנו לגן וכילדים סקרנים ניצלנו את הזמן למשחקים שונים ומשונים.  הילדים באותה תקופה היו עצמאים מאוד, ההורים היו עסוקים בעבודה החקלאית הקשה ולא תמיד ידעו היכן אנחנו אך לא דאגו, הייתה תחושה שלווה וביטחון.

אני רוצה לספר סיפור קטן, אירית ילדה קטנה ורזה בת ארבע. כפר-הס אז כפר קטן מאוד של חקלאים ציוניים 80 משקים קטנים על כל משק ניצב בית קטן ובין הבתים רק חול וחול בקיץ ובחורף בוץ ובוץ וכמובן שאין כל תאורה ברחובות. בערב אני לקחתי כד קטן של חלב והלכתי בביטחון, לבד בחושך, למחלבה שניצבה במרכז הכפר חברים של הורי מצאו אותי בדרך והחזירו אותי שמחה ועליזה להורי שאפילו לא הרגישו שנעלמתי להם.

לי כמו לכל ילדי המושב היו מטלות של עזרה במשק מגיל שנתיים. המטלות שהלכו וגדלו עם הגיל. כל יום היינו אוספים ביצים בלולים, (בלול כ-1000 מטילות). עוזרים ברפת שבה שלוש פרות מניבות שצריך היה לחלוב אותן ולקחת את החלב למחלבה המרכזית. בחצר, גינת ירק של סבא חיים שעזרנו לטפל בה ובין הלולים גידלו סבתא ואימא בטטות ותותים בחורף.

בשטחים מרוחקים היו שני פרדסים של שבעה7 דונם כל אחד ואני זוכרת את עצמי עוזרת בהעברת צינור המים בין גומות ההשקיה, ומגיל מאוד צעיר גוררת תרמיל, שהיה כבד ממני, לתוכו אני הייתי קוטפת בעזרת מזמרה, תפוזים מתחתית העץ. נטיעת פרדס היה אירוע חגיגי במשפחה. כולנו נסענו עם הסוס ועגלה לאזור הנטיעות ואיתנו עוגה ויין לחגוג את האירוע.

בשטחים האחרים גידלו ירקות שונים – מלפפונים, צנון, חצילים, קישואים… אנחנו הילדים עזרנו בזריעה, בניכוש עשבים ובמיון הירקות. אני זוכרת בעיקר את גידול העגבניות – אני ואחי ניצן עזרנו לשים "קלמרות" (עבודה לא קלה) לקטוף ובעיקר למיין אותן. אבי היה מביא את העגבניות בארגזים לחצר ואז כולנו כולל סבא וסבתא התגייסנו למלאכת המיון. האמת צריכה לאמר, שלא תמיד הייתי נלהבת לעבוד ואף ניסיתי למצוא דרכים יצירתיות ומקוריות להתחמק מאחריות ברוב המקרים נכשלתי. לשחק עם חברים הלכתי כשסיימתי.

הכפר עולם קטן ומשפחתי

הכפר סיפק את רוב צרכי כילדה והיה כמעט כל עולמי.  באותן שנים שנות ה-50, לא היו מכוניות פרטיות הרכב היה חמורים, סוסים, פרדים. מאוחר יותר טרקטורים. אוטובוס נכנס לכפר פעמיים ביום ונסיעה מחוץ לכפר / לגוש, הייתה אירוע מרגש שהתכוננתי אליו כמו נסיעה היום לחוץ לארץ. בקיץ עלינו כולנו על המשאית של פורמן התיישבנו על ארגזים ונסענו לטיולים או לים. חלק מהדרך היה צריך לדחוף את המשאית ששקעה בחולות.

אני וכל ילדי המושב בגילאים השונים, בילינו הרבה בטבע שסביבנו והתרכזנו בשעות אחר הצהריים בד"כ ב"מגרש" . ה"מגרש" היה מקום מפגש בו שיחקנו משחקי חברה כמו – "תופסת", "מחבואים", "סימני דרך", "צוי", "חמור ארוך"  … ומשחקי כדור שונים. רק כשהחשיך התפזרנו לבתים. כולם הכירו אחד את השני.

כשהחשיך מיהרנו לבתים ולמקלט הרדיו לשמוע את תוכנית הילדים "פינת הילד". הרדיו שימש מקור ידע, בידור והנאה לכל בני המשפחה עוד שנים רבות.

בכפר היה מועדון נוער שבנו אנשי הכפר, ששימש בית קולנוע בחורף כל חבר מושב היה מביא כיסא מהבית. המועדון היה גם מקום מפגש בחגים המושביים. בקיץ הוקרנו סרטים על הקיר של המועדון ואנחנו הילדים התגנבנו לראות את הסרטים המבוגרים. (מאוחר יותר הוקם בית – העם). החגים המשותפים בכפר היו חגיגה לילדים. המבוגרים השקיעו בחזרות, בניית תפאורות יפות, בהצגות וריקודים מרשימים. הכפר היה קטן ומנותק ולכן הפך למעין משפחה גדולה, מורחבת ומאוחדת, אני כילדה חיכיתי לחגיגות האלו ושמחתי להיות שותפה להם. זיכרונות יפים ומרגשים יש לי מפורים, שבועות, פסח שני וט"ו בשבט. כילדה חיכיתי לחגיגות האלו ושמחתי להיות שותפה להם . זכרונות יפים ומרגשים יש לי מפורים, שבועות, פסח שני וט"ו בשבט.

הזוית האישית

סבתא עירית: חיי כילדה קטנה בכפר היו חיים מלאים בהרפתקאות, שלא את כולן הספקתי לספר לך בהנאות קטנות כגדולות. חיי חברה מלאי שמחת חיים והעיקר משפחה חמה שהצמיחה אותי למי שאני היום. שותפה ואישה ליאיר פלג אימא אוהבת לעומר, צח, אילת וחן סבתא גאה ל-11 נכדים. אושר גדול היה לי לספר לך עופרי על ילדותי שכל כך שונה מהילדות שלך. מקווה שלמדת דברים חדשים, נהנת מהסיפורים ואולי אפילו למדת משהו עלינו כמשפחה ועליך כדור חמישי וגאה במושב.

עופרי: סבתא, אהבתי לעבוד איתך על המשימות של תכנית "הקשר הרב דורי". שמחתי לשמוע על ילדותך במושב ולראות את המושב שלנו מזווית שלא הכרתי. לשמוע על החיים של הילדים הקטנים בכפר שכל כך שונים מהחיים שלי כילדה בכפר הס. במיוחד שמחתי לשמוע וללמוד על החיים של המשפחה שלי. נהנתי מאוד ואני גאה בשורשים המשפחתיים שלי.