מאגר סיפורי מורשת

שמי רנה לב, נולדתי בתל אביב בשנת 1943. אז עוד לא הייתה מדינה, השלטון היה בידי האנגלים ולכן תעודת הלידה שלי כתובה באנגלית, ולכן כתוב לי בתעודת הלידה שארץ הלידה היא פלסתינה.

כשבן גוריון הכריז על הקמת המדינה, ההורים שלי לקחו אותי על הכתפיים לרקוד ברחובות .הייתה שמחה מאוד גדולה אבל למחרת פרצה מלחמת השחרור.

שתי פעילויות העסיקו אותי כשהייתי ילדה ונערה: הראשונה היתה תנועת הנוער ״התנועה המאוחדת״, בה השתתפתי מכיתה ד׳ ועד סוף התיכון. הפעילות השנייה הייתה ספורט, בעיקר ריצות למרחקים קצרים וקפיצה לרוחק. בתנועה היו לנו הרבה פעילויות חברתיות, שלוש פעמים בשבוע היינו נפגשים ב״קן״. בחופשים היינו יוצאים למסעות ותמיד בחופש הגדול היינו יוצאים ל״מחנה עבודה״ בקיבוצים כדי לעזור להם בעבודות השדה. היינו פעמיים בקיבוץ דגניה שהוא על שפת הכנרת ופעמיים בקיבוץ נחל עוז שקרוב מאוד לגבול עם עזה.

שכונת יד אליהו

גדלתי בשכונה שנקראת "יד אליהו" שבתל אביב. כשהגעתי בגיל שמונה לשכונה, לא היה לנו חשמל במשך עשרה חודשים, הארנו את הבית באמצעות מנורות נפט. היו בגילי הרבה מאוד ילדים בשכונה והיינו חבורה מאוד מלוכדת. שיחקנו בחוץ ביחד משחקים כמו: מחבואים, קלאס, חמור קטן (אחד רוכן על ארבע וצריך לדלג מעליו), מחניים גדול ומחניים קטן. בסוכות היינו בונים סוכה גדולה, כל אחד היה מביא סדינים וקישוטים לסוכה. את ארוחות הערב היינו אוכלים בסוכה ובמשך כל ימי הסוכות ישנים בה. בין הבתים היה מרווח גדול. פעם בשבוע היו מקרינים סרט על קיר של אחד הבתים וכל הילדים וחלק מההורים היו צופים בסרט. את ליל הסדר היינו חוגגים עם השכנים, כל פעם בבית אחר. גם ההורים שלנו היו חברים התחברו עם ההורים של חברינו. עד היום אני בקשר הדוק עם אותם חברים מהשכונה, אנחנו נפגשים לעיתים קרובות ויש לנו קבוצת ווצאפ שנקראת "יד אליהו". רוב ילדי השכונה הלכו לתנועה מאוחדת או לצופים, ורובינו למדנו באותו תיכון, "תיכון ט".

החברים בשכונה ביד אליהו בחגיגת ה 1 במאי – אני מחזיקה את הדגל

סבתא ספורטאית

הספורט היווה חלק מאוד חשוב בילדותי ונעוריי: הייתי בנבחרת בית הספר בריצות למרחקים קצרים ובקפיצה לרוחק. פעמיים בשבוע הייתי נוסעת לאיצטדיון "המכביה" (היום נמצא בשטח נמל תל אביב). באיצטדיון הייתי פוגשת את אריק אינשטיין.

אהבתי מאוד את התחרויות עם המתח שלפני וגם את החברות עם הספורטאים האחרים. היו לי נעלי ריצה מיוחדות – זה היה דבר חדשני באותם ימים: בסוליה של הנעליים היו מסמרים מיוחדים שעזרו בעיקר לזינוק הראשוני בריצה. הפסקתי להתחרות כשסיימתי את התיכון. עסקתי גם בקפיצה לרוחק אבל הריצה הייתה יותר חשובה לי. בפתיחת "המכביה" הופענו אני וחלק מתלמידי התיכון בתרגילי התעמלות המוניים.

נבחרת ביה״ס בריצה, אני מצד שמאל

הזוית האישית

נועם הנכדה המתעדת: היה לי מרתק לשמוע את הסיפור של סבתא, הוא היה מאוד מעניין. נהניתי לעבוד עם סבתא על הסיפור ולשמוע על הסיפור שלה, אהבתי אותו מאוד.