מאגר סיפורי מורשת

אני דליה פרטוש, נולדתי בפתח תקווה לזוג הורים יוצאי תימן. נולדתי למשפחה ברוכת ילדים. בילדותי ההורים נהגו לשלוח את הילדים לקופת חולים לקחת מספר. לא משנה באיזה גילאים היינו, את הדרך לקופת חולים הכרנו בעיניים עצומות.

ההורים היו אנשים מאוד תמימים ולא עלה להם איזשהו חשש או דאגה לשלוח ילדים קטנים לשריין תור במרפאה שהייתה די מרוחקת מהבית בו גרנו.

יום אחד, אני והשכן הולכים לקו״ח ופוגשים אישה עם פיילה על הראש, שהיו בה תאומים בן ובת. באמצע הדרך ירד גשם מבול, האישה הגיעה לקו"ח כשהילדים שלה שוחים בתוך הפיילה, מזל שלא טבעו.

היום אתה מזמין תור לקו״ח ומחכה לפחות שבוע לרופא משפחה. קשה יותר להשיג רופא מאשר את מלכת אנגליה.

עוד דברים שאני זוכרת מילדותי, בשכונה שיחקנו שבע אבנים ממרצפות שבורות, ארבעה מקלות היה משחק מאוד פופולרי שזה מעין קפיצה למרחק. שיחקנו בנים ובנות ביחד. שיחקנו גם מחניים ו-21, ארצות. היינו עושים משחקים עם מקלות וחבלים ולא היינו מודעים לסכנות בכלל, היינו מסמנים גבולות עם המסמר שהיה על המקל קראנו לזה תוקע, ככה למדנו פחות או יותר גאוגרפיה.

ביחס להיום שהכל נמצא לנו בגוגל אנחנו למדנו הכול לבד.

יש רגעים שאני מתגעגעת לפשטות הזאת ולא כמו היום שאנחנו לא מצליחים לתקשר עם הסביבה בצורה רציפה. הייתי רוצה שישלבו עבר והווה ושנעביר לדור החדש כל מה שעשינו וכל מה שעברנו ונהנינו.

בזמני שמחה, כמו חתונות, ובעיקר בחינות, כל השכנים היו באים וכל אחד היה מביא משהו.

במשך שבעה ימים לפני החתונה, היו עושים שמח עם ריקודים ושמחה, היום הולכים רק קצת לחינה קצת לחתונה וזהו ,יש פחות שמחה.

כיום, אני אמא ל-4 ילדים שהקטן שלי מתחתן בעוד כמה חודשים בעזרת ה', וסבתא ל-13 נכדים ונכדות ,כן ירבו. כולם אקדמאים ואנחנו משפחה מגוונת ושמחה.

הזוית האישית

דליה: נהנתי להיזכר בילדות, מכל רגע, וכייף לי להעביר אותו הלאה. התכנית של הקשר הרב דורי מזמנת לי לספר לתלמידים על עברי.