מאגר סיפורי מורשת

שמי ניצה שוורץ ואני סבתא של לירי ועוד ארבעה נכדים נוספים. נולדתי בשנת 1948, עם המדינה. מאחר ובאותו זמן היו פרעות עם הערבים בחיפה, היה מסוכן להסתובב ברחובות, הובילו את אימא שלי במשוריין לבית החולים "העמק" שליד עפולה ושם נולדתי במשקל של 1.5 ק"ג שהיה משקל מאוד נמוך במושגי הרפואה שלפני למעלה מ- 70 שנה.

גדלתי בבית ציוני סוציאליסטי להורים שעלו לארץ בשנת 1934 מפולין לאחר שעברו בשומר הצעיר "הכשרה" להתיישבות בישראל. עלייתם של הוריי לארץ הייתה מתוך אידאל אותו רצו להגשים ולא מתוך כורח מציאות של מלחמות או אנטישמיות. אמי הגיעה לקיבוץ משמר העמק אך לאחר זמן עזבה את הקיבוץ ועברה לתל אביב שנקראה אז "עיר גנים" מתוך כוונה למצוא עבודה כמורה בישראל, שזה היה המקצוע אותו למדה בסמינר למורים בלבוב (עיר בפולין). אבי היה ממקימי קיבוץ עין המפרץ שהיה בהתחלה באזור של בית חולים רמב"ם של היום, שם גרו בצריפים ואוהלים ולאחר שקיבלו אישור התיישבות עברו למקומם הקבוע ליד העיר עכו. זו הייתה ממש הגשמה חלוצית עם הרבה בעיות, אבל זה אידאל שהתגשם. לאחר זמן התחיל אבי לעבוד במוסכי הרכבת בחיפה (במקביל להיותו חבר קיבוץ), שהופעלה באותם ימים תחת ניהולם ופיקוחם של האנגלים ששלטו בארץ .לאחר קום המדינה הרכבת עברה להיות "רכבת ישראל" ואבי המשיך בעבודתו ברכבת. במשך שנים היה אבי פעיל במפלגת מפ"ם ועשה רבות בפעילות הציבורית בחיפה שזיכתה אותו בתואר כבוד "יקיר חיפה".

בשלב מסוים של חייהם נפגשו הורי והתחתנו, לאחר נישואיהם החליטו לחיות בחיפה.

בילדותי המוקדמת עד גיל 3 גרנו בשכונת הדר בחיפה שם חלקנו דירה בת שלשה חדרים עם עוד שתי משפחות, כאשר המטבח והשירותים היו משותפים. בתנאים אלו היה מאוד קשה לאנשים צעירים לחיות בפרטיות, אבל בנסיבות הכלכליות של אז לא הייתה ברירה וזה היה מאוד נפוץ באותם ימים כשבנוסף גם לא היו הרבה דירות למגורים. לאחר מכן התאפשר להוריי לקנות דירה בשכונת קריית אליעזר בחיפה שבה גרנו כעשר שנים. זו הייתה דירה בבניין "שיכון" עם הרבה שכנים וילדים ובין שני בניינים כאלו היה דשא גדול שסיפק לילדים מרחב משחק ופעילות אחרי שעות הלימוד. ואכן, למרות שהייתי בת יחידה, הייתה לי ילדות עשירה ומאושרת עם הרבה חברים מהגן ואחר כך מבית הספר ובעיקר מהשכונה, איתם ביליתי בחוץ על הדשא במשחקי מחבואים, תופסת, חבל, חמש אבנים, דג מלוח, דילוג בין אבנים שהנחנו על הדשא וכל פעם הרחקנו את הרווח ביניהן ועוד משחקי כדור שונים. לאף אחד לא הייתה טלוויזיה או מחשב ולכן הסתפקנו בקריאת ספרים מהנה, עיסוק בתחביבים (אספתי בולים מהארץ ומהעולם וזה איפשר לדמיון שלי להפליג מרחקים בעולמות שלא הכרתי) והרבה שעות של משחקים עם חברים מחוץ לבית. בית הספר היסודי שבו למדתי היה "אורים" והיה ממש קרוב לבית שלי ולמדתי בו שמונה כיתות. מה שזכור לי מאוד מבית הספר זה שהייתה לנו מעין מסעדה שבה אכלו כל יום התלמידים מכל הכיתות ומעבר לטבחים המקצועיים שעבדו בה, היה סבב של תלמידים מכיתות ו' ומעלה שלמדו לבשל ועזרו במסעדה. זה היה ממש יום כיף ללכת להיות כל היום במסעדה במקום ללמוד בכיתה והילדים מאוד אהבו את זה. בנוסף למדנו דברים מועילים לחיים כמו תפירת בגדים במכונת תפירה לבנות ועבודה בנגרות לבנים.

כשהייתי בת 13 אמי נפטרה לאחר מחלה ואבי המשיך לגדל אותי, בהצלחה רבה, ואני מעריכה זאת כל חיי ומודה לו על כך.

בגיל 14 עברתי ללמוד בבית ספר תיכון מקצועי "בסמת" בחיפה במגמת בניין ואחרי חמש שנות לימוד קיבלתי את התעודה של הנדסאי בניין. היינו עשר בנות בכיתה והשאר בנים, היה כיף להיות בבית הספר עם הכיתה המגניבה. הלימודים לא היו קלים כי למדנו הרבה שעות, גם לימודים שהיו קשורים למקצוע הבניין וגם לימודים תיכוניים הומניים והיו לנו הרבה שעורי בית.

במקביל הייתי עם חברות בתנועת השומר הצעיר בחיפה שהקן שלה היה מרוחק מביתי מאוד והיינו הולכים ברגל כשעה מהבית עד לקן, כי לאף אחד מההורים לא הייתה מכונית. ההליכה המשותפת הייתה מאוד חווייתית וקירבה בינינו. ובגיל 16 החלטנו לעזוב את התנועה ולהקים חברה סלונית שהתבטאה במפגשים בימי שישי בערב כל פעם בבית של אחד מהחברים עם ריקודים של מוזיקת דיסקו של אותם הימים כמו של אלביס פרסלי, פול אנקה, קליף ריצ'רד ואחרים. היה לי ממש כיף עם החברים והבילוי היה ממש כיפי ונוספו לזה טיולים משותפים. זכור לי טיול לכינרת שנסענו אליה באוטובוס ובטרמפים ובילינו לחופי הכנרת במשך כמה ימים כיפיים.

במשך כל חיי גדלתי וחייתי בחיפה ואני מאוד אוהבת את העיר עם הנוף המקסים, הים והרבה ירוק בכל מקום. שתים מבנותיי עזבו את העיר לאחר נישואיהן ולכן אני נדרשת לנסוע לאזור המרכז כדי לפגוש את נכדיי האהובים, וזאת מעבר לפעילות שוטפת של השתתפות בקורס קרמיקה שבו אני מבטאת את היצירתיות שבי כבר הרבה שנים, סרטים, הצגות, הרצאות וטיולים – כפי שהרבה סבתות כיום נוהגות לעשות.

הזוית האישית

לירי הנכדה המתעדת: היה לי ממש מעניין ללמוד כל כך הרבה על סבתא שלי כילדה ובכללי על הילדות של פעם. אני מאחלת לסבתא שלי רק בריאות וטוב ואני אדאג להעביר את הסיפור שלה הלאה בדורות המשפחה שלנו, תודה סבתא.

סבתא ניצה: שמחתי לספר לנכדתי היקרה על ילדותי שהייתה מאוד שונה מהתנהלות הילדים היום בינם לבין עצמם ללא טלוויזיה ומחשב.