מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודית יפרח, זהו שם הנעורים שלי. נולדתי למחרת יום כיפור במושב רחוב בבית הוריי, ממש בחדר השינה שלהם. נולדתי במשקל של 4,600 ק"ג בלידה טבעית, זהו משקל מאוד גדול, אבל יילדה אותי אישה בעלת ניסיון ממרוקו. היא הייתה כמו 'דולה', קראו לה מאמא טמו.

להורים שלי, אברהם ורחל, שמונה בנות ושני בנים. אחותי הבכורה נינט, ואחותי השנייה מרסל נולדו במרוקו, אחי יעקב כבר נולד בארץ ואחריו נולדו ציונה, נעמי, אני יהודית ואחריי מרים, חיים, אורית ויוכבד הקטנה. בבית, ההורים שלי דיברו מרוקאית ביניהם. אנחנו דיברנו עם אבא שלי עברית והוא השיב לנו במרוקאית, עם אימא שלי דיברנו בעברית, והיא ענתה לנו בעברית.

הייתי שותפה מלאה למשק המשפחתי. מגיל ילדות, בגיל מאוד צעיר, רעיתי כבשים כל בוקר. בגיל בית ספר, רעיתי כבשים ולמדתי לחלל שם. כמו בכל בית מרוקאי קלאסי, יש מעמד מיוחד לבנים: הם היו בחדר אחד ואנחנו היינו שמונה בנות בחדר אחד. זאת אומרת שישנתי עם האחיות שלי ראש וזנב, ככה קראנו לזה. היינו משחקות משחקים ברגליים – אופניים, פיתחנו כל מיני שיטות הישרדות, כדי שתהיה לנו בכל זאת טריטוריה אישית ונוכל לישון בנוח. זו הייתה חוויה מאוד מאוד מאוד משמחת ועד היום יש לנו קשר מאוד מאוד מיוחד.

בבית, הוריי שיתפו אותנו ממש בכל דבר: עזרה בבישול, בניקיון, בהחתלת האחים הקטנים, ברעיית כבשים וקטיפה של גידולי שדה. גידלנו עגבניות. לאבא שלי היו עגבניות מאוד טובות, הוא היה חקלאי מאוד מוצלח. הוא גידל גם בצל וכרובית והולך למכור הכל בשוק. אבא נתן לנו אחריות מאוד גדולה מגיל צעיר, לא תמיד זה היה נוח – לקום בחמש בבוקר, לרעות את הכבשים שעה וחצי, לחזור להתקלח ולמהר לבית הספר. אבל גדלנו לזה.

כילדה, אהבתי מאוד לשחק עם חברים. לא היה לנו מחשב, שיחקנו במשחקי קופסה, והמצאתי המון משחקים. שיחקנו חמש אבנים, שיחקנו בחמור חדש, במשוכות, לקחנו פחים והלכנו עליהם, קשרנו להם חבל והלכנו איתם, היו לנו הרבה משחקי חברה, נפגשנו עם השכנים שלנו, מסקנו זיתים בקיץ, שרנו שירים, עשינו תחרות מי מוסק יותר וגדלנו לתפארת.

למדתי בבית ספר "ביכורה" שלימים הפך ל"ביכורים", ממש פה, בבית הספר בו אתן לומדות. אבא שלי היה מביא אותי עם סוס ועגלה. כשהגעתי ברגל לאורך הדרך עד בית הספר, הייתה שדרת עצים שנקראים קזוארינות, אבל עקרו כבר את כולן. כילדה אהבתי ללכת בשדרה עם האחיות שלי, והיה לי תיק לא רגיל – התיק היה קופסת נעליים. ההורים שלי נתנו לי קופסת נעליים ובה שמתי את הספרים. לאחיות הקטנות שלי כבר היה תיק בית ספר. בהמשך היה לי כבר תיק. כמשפחה ברוכת ילדים, לא היו לנו יכולות כלכליות גבוהות לקנות לכל ילד תיק וקיבלנו את זה באהבה גדולה.

זכרונות מהחגים

בכל ראש השנה ופסח, הוריי נסעו איתנו לבית שאן וקנו לנו נעליים ובגדים חגיגיים. אני זוכרת שקנו לי מכנסי פדלפון, אלו מכנסיים שהיו צמודים במותניים ורחבים למטה.

בחגים בילינו יחד. ההורים שלי וכל בני המושב היו יוצאי מרוקו. במימונה עברנו מבית לבית וחגגנו. וכל אחד כיבד את השני.

הלימודים בביכורה 

למדתי בבית ספר שנקרא אז "ביכורה". הוא נוסד בשנת 1951 עם העלייה. יישובי ביכורה מורכבים משלושה מושבים: רחוב, רוויה ושדה תרומות. בעבר, המושב רחוב היה מחולק ליוצאי עיראק ויוצאי מרוקו. יוצאי כורדיסטן היו בשדי תרומות, וברוויה התגוררו יוצאי מרוקו. אני גרתי ברחוב מערב, איפה שגרו יוצאי מרוקו. זה די הפריע לי בתור ילדה שמחלקים אותנו לעדות. בהמשך הזמן זה קצת היטשטש וזה פחות הפריע לי.

למדתי בביכורה, שהיה בית ספר נפלא כמו היום, אבל הוא היה קצת שונה בכך שבעיקר למדנו ספורט וחקלאות. למדנו גם תורה והמון זמרה. בשיעורי זמרה למדנו שלל שירים עבריים. זה היה מקסים. אהבתי גם את שיעורי ספורט. הייתי ספורטאית מצוינת. בכיתה ו' זכיתי מקום ראשון בקפיצה לרוחק- 4.70 מ' ובקפיצה לגובה 1.35 מ'.

היו לנו מורים מאוד טובים, מורים מהמושבים ומהקיבוצים שחלקם לא למדו הוראה ולא הוכשרו, אבל הם היו מצוינים. הם היו כל כך טובים שהם באו ללמד אותנו. היה לי מורה לתורה שהיה מרביץ. הוא היה אומר לנו להניח את הידיים שלנו על השולחן והיה מכה עליהן עם סרגל ברזל. אני תמיד עשיתי לו משחק כזה שמעיפים את הידיים וזה עוד יותר הרגיז אותו. ההורים בזמנו לא התערבו. כל מה שהמורים היו אומרים, זה היה קדוש. זו הייתה הגישה. אבל אימא שלי בחוכמתה הרבה לא הסכימה שהמורה ינהג בנו באלימות והצליחה להגיע למשרד החינוך. היא נסעה פיזית לרחוב שבטי ישראל ודיברה עם מי שהיה צריך. היא כעסה ואמרה שאלימות לא תהיה בבית הספר. מאוד הערכתי את אימא שלי על כך.

הטיול השנתי

חווייה קצת לא נעימה שזכורה לי זה הטיול השנתי. לאבא שלי היה חשוב שנעזור לקטוף את השעועית שעלתה המון כסף, ואם לא קוטפים אותה בזמן, היא הולכת לאיבוד. אני זוכרת שערב לפני הטיול אבא שלי אמר לנו: "אין ברירה, מחר אתם לא תצאו לטיול, אתם מצטרפים אליי לקטיף". אני זוכרת שבבוקר הטיול נסענו, אני ואחיי בטרקטור עם עגלה גדולה וכשהגענו לעיקול של בית הספר, ראינו את כל הילדים עולים להסעות והתביישנו. אני זוכרת שהורדנו את הראש, כדי שלא יראו שאנחנו לא יוצאים לטיול, אלא הולכים לעבוד. זה ביאס אותנו. אני זוכרת את חוויית האכזבה, שלא היינו בטיול. ההורים שלי רצו לפצות אותנו על כך ויום שישי אחד הם לקחו אותנו, זה היה נדיר, לשיפודיה של דדון בבית שאן. אני זוכרת שעשו לנו שם שיפודים על האש. אבא שלי גם היה עושה לנו, אבל לא כזה טעים. זה היה משהו מיוחד.

יהודית בשדה הפלפלים

בתמונה ניתן לראות את הרי הגלבוע הנצפים ברקע, בשדה הפלפל רחב הידיים. התמונה צולמה בחורף שלאחר מלחמת יום כיפור, למרות ההפתעה הייתה חווייה של ניצחון. רוב הילדים באותה תקופה עזרו בפרנסת המשפחה, זו הייתה אחריות כבדה. המאמץ ניכר על פניה של יהודית מהמשא הכבד, עם דלי הפלפלים העמוס שקטפה על כתפיה. "זו הייתה ילדות שונה מהימים של היום, אבל היה לה את החן והיופי שלה. האחריות הגדולה והחיבור לטבע".

יהודית עם דלי הפלפלים

הזוית האישית

יהודית: עבורי זו היתה חוויה מיוחדת, נשאלתי שאלות מאוד מקוריות, הרגשתי ממש כמו סבתא של הבנות הנפלאות, חשתי שהן מבינות את הסיפור האישי שלי וזה ריגש אותי מאוד.

התלמידות המתעדות ליה, בשורה ואלה: זו הייתה זכות עבורנו לשמוע את סיפוריה המרתקים של יהודית מורתנו היקרה. אלו סיפורים שלא הכרנו קודם.