מאגר סיפורי מורשת

סבתא סוניה לוגוב מספרת לנכדתה חסי.

על בעלי גריק ז"ל

שמי סוניה ולבעלי קראו גריק לוגוב ז"ל. הוא נולד ברוסיה לאמו שולה ואביו גרגורי. הם היו שלושה ילדים: גריק, רעיה ופאינה. לגריק היו דודים ודודות, סבא וסבתא.

בשנת 1941 כשגריק היה בן 5, הנאצים פלשו לרוסיה. הוא ומשפחתו ברחו לקזחסטן, שם חיו אצל משפחה גויה שנתנה להם חדר. המצב הכלכלי היה כה קשה, עד כדי כך שאמו נאלצה למכור טבעת זהב תמורת כיכר לחם שחור. בהמשך היא החלה קצת לעבוד.

הם למדו בבית ספר של יהודים וגויים יחד. כשגריק היה כבן שבע הוא חיפש אוכל בשדות, מכיוון שבמקום בו הם שהו לא היה להם כמעט שום דבר לאכול. הם חיו במקום הזה שלוש שנים. לאחר מכן הם עברו לליטא.

בכל  תקופת המלחמה אביו שירת בצבא הרוסי, שנלחם נגד הנאצים. אחרי סיום המלחמה הם גילו, שכל משפחתם נרצחה במחנות ההשמדה. אישה אחת שהכירה אותי ואת בעלי שידכה בינינו והתחתנו.

סבתא סוניה וסבא גריק

סבתא סוניה

שמי סוניה לוגוב (פאזין). לאמי קראו ברטה ולאבי שלום ז"ל פאזין.

יש סיפור יפה על אירוע מתקופת ילדותו של אבי, שלום. אביו חלה מאוד, ולאחר שלא נמצא לו מרפא, הוחלט לשלוח את אבי לבקש ברכה מהרבי הרש"ב  לרפואה שלמה. הרבי אמר לו, שאביו יקפיד להתפלל מתוך הסידור. ואכן, כך נהג אביו ומיד אחר כך הבריא.

אני נולדתי בטטה סטן (כפר) בויליא שנמצא בקצה רוסיה, לשם ברחה משפחתי מוויטבסק עקב המלחמה – מלחמת העולם השנייה. כפי שאמרתי, ההורים שלי ברחו מוויטבסק. היינו במצב קשה, מבחינה כלכלית ונפשית, בדומה לפליטים מאוקראינה, אלא שלנו לא הביאו כלום. ההורים שלי הצליחו למצוא מישהו שהסכים שנגור אצלו בבית בחצי חדר. לא אכלנו כמעט כלום, כי לא היה מה לאכול. המשפחה שלי הייתה עצובה ומדוכדכת, כי כל קרובי משפחתנו נספו בשואה.

כשהייתי בת 6 עברנו דירה לקרליוף אוקראינה קראלה מרקסה 3. שם גרנו בבית קטן של משפחה יהודית שברחה מהמלחמה. אימא שלי עבדה בראיית חשבון ואבי היה סוחר פרוות. הוריי לא שמרו תורה ומצוות, אבל היהודים ששמרו על המצוות התכנסו בחצר שלנו והכינו בתנור מיוחד מצות לפסח.

הקמת המשפחה

התחתנתי עם בעלי. החתונה הייתה במינסק. נולדו לנו שני ילדים – שלום ומנחם, אביה של חסי.

עבדתי כמורה בבית ספר של יהודים וגויים בכיתותו א'-ב'. שמרתי שילדיי יתחברו רק עם ילדים יהודים. לאחר כמה שנים למדתי אצל מורה יהודי זקן את אותיות האלף בית ומילים. עד היום יש לי את המחברת, שכתבתי בה מילים ואותיות במסתור. כי באותם ימים היה אסור ללמוד יהדות וכך גם עברית. אבל ידעתי שאנו יהודים, ואנחנו צריכים לעלות לארץ ישראל .

העלייה לארץ

בשנת 1991 עלינו לארץ וגרנו בעפולה. הייתי גננת, וגידלנו את שני בנינו שלום ומנחם. בהמשך התחזקנו מבחינה רוחנית, חזרנו בתשובה והתקרבנו לחב"ד. היום ברוך השם יש לי עשרה נכדים  ושתי כלות מדהימות. זכיתי להרבה נחת מבניי ונכדיי, שכולם מקבלים חינוך חב"די.

הזוית האישית

חסי הנכדה: תודה רבה, סבתא, על הזמן שהקדשת לי. נהניתי לשמוע על ילדותך והילדות של סבא ז"ל. אני לומדת ממך להיות גאה ביהדות שלי. למדתי על המסירות שלך לשמור על ילדייך בסביבה גויית. זה היה ממש מרגש ומחזק.