מאגר סיפורי מורשת

סיפור חייה של אילנה גינוסר מלידה ועד סיבה

נולדתי בבית חולים "הדסה" בתל – אביב בתאריך 01 /02/1946. ל' בשבט התש"ו.

הורי הם: אבי אלימלך ריגר, אשר עלה מגליציה בשנת 1932 לארץ ישראל, שהייתה אז פלסטינה (נשלטה על ידי הצבא הבריטי).

אמי נעמי מאיר -ריגר, גם היא עלתה לפלסטין מגליציה בשנת 1926, יחד עם הוריה וחמשת אחיה וחלק נוסף מבני המשפחה.

גדלתי ברחוב נווה שאנן 28 בתל-אביב, על גג בניין עם שלושת אחי ועוד שתי משפחות זרות עד שנת 1957. על הגג היו שלושה מבנים בני חדר אחד לכל משפחה וחדר נוסף של מקלחת ושירותים, ששימשו את כל שלושת המשפחות, כך שתמיד היה תור ארוך לשירותים ולמקלחת. לילדים הקטנים דאגו לסיר לשירותים ולאמבטיה מפח, שבה מילאו מים בקיץ וחיכו שהשמש תחמם אותם.

באותה תקופה לא היה חשמל ולא גז. במקום מקרר חשמלי היה מעין,כמו ארון עם מדפים ודלת, במדף העליון היה המקום בו הנחנו בלוק קרח, שאותו היינו קונים בבית חרושת של קרח שהיה ממוקם מול הבית שלנו.

היינו מכסבים את הכביסה ביד. היתה פיילה – מעין קערה, גיגית מפח שאותה הנחנו על הפרימוס (זה היה המתקן שבו היה מיכל קטן מלא עם נפט ולשון מבד שהייתה טבולה בנפט ואותה היו מדליקים לחמום המים).

זו היתה תקופת צנע – דהיינו הייתה חלוקת מזון על פי תלושים. כל משפחה קיבלה הקצבה על פי גודל המשפחה. ברדיו היו מודיעים איזה סוגי מזון ניתן היה לרכוש באותו יום ובאיזה חנות. הדבר גרם לכך שהרבה אנשים רצו לאותם חנווית על מנת לקבל את מה שמגיע להם, וזה יצר מצב של תורים ארוכים ומחסור במלאי.

בשנת 1948 החלה תפנית – יום הכרזת המדינה

הערבים שהיו באזור שבו גרתי עזבו את המקום. עד אז היינו סובלים מיריות על הבית. לדברי אמי, ניצלתי בנס בגיל שנתיים, כאשר כדור רובה חלף ממש מעל ראשי.

החיים על הגג היו מאושרים למרות כל הקשיים שעברו על המשפחה שלי. אבא שלי בנה לי אופניים עם שלושה גלגלים. היה לי כלב, ציפורים בכלוב ותרנגולות. בערבי הקיץ היינו פורשים מחצלות על הגג ואבא שלי היה יושב על כסא נוח ומספר לנו על החיים שלו בפולין. הוא דיבר על משפחתו, ילדותו, והשיחות האלה עניינו אותי מאוד.

הוא סיפר שבפולין בתור ילד הוא למד בבית ספר שבו למדו גם גויים וגם יהודים. בילדות הוא לא חווה אנטישמיות, רק בנעוריו הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית, ובשל כך הוא נאלץ בבגרותו לברוח מעיר הולדתו וכך בשנת 1936 הוא הגיע לפלסטין – לישראל והשאיר מאחוריו את משפחתו: זוג הורים ושתי אחיות גדולות ממנו שעסקו בעריכת דין.

בשנת 1938 אבי תכנן לחזור לגליציה ולהביא את משפחתו לארץ ישראל, אך לצערו פרצה מלחמת העולם השנייה והוא לא יכול היה לממש את התוכנית שלו. במשך כל תקופת המלחמה לא היה לו שום קשר עם משפחתו. בתום המלחמה הוא ניסה לברר מה עלה בגורלם, ללא הצלחה. משמועות הוא הבין שכנראה אין תיעוד כיצד הושמדה המשפחה.

אבי נפטר בשנת 1967, כאשר הוא לא הספיק להעביר לי אינפורמציה מדויקת לגבי משפחתו. עד היום לא הצלחתי להשיג מידע לגביהם כך שהם נשארו עלומים ולי נשאר חור בלב.

 בילדותי

הזוית האישית

סבתא אילנה: נהננו לעבוד בשיתוף פעולה ולהזכיר חוויות שנראות לכאורה בתפיסה של הדור הזה כחוויות קשות, אך בעיניי הילדות שלי היתה מאושרת ובריאה.