מאגר סיפורי מורשת

ראשית המשפחה בארץ

נולדתי בתל אביב בשנת 1951 להוריי יצחק וג'ולייט. הורי היו ציונים שחיו בבגדד, בעיראק ועלו לארץ בתחילת שנות הארבעים. ישראל נקראה אז פלסטין ושלטו בה הבריטים. בכדי להיכנס לארץ נדרש כל אדם לקבל סרטיפיקט שהונפק על ידי הבריטים.

אבי לא הצליח לקבל סרטיפיקט ולכן נאלץ להיכנס לארץ בצורה לא חוקית, א-ליגאלית: בשנת 1941 אבי התחבר לנהג משאית יהודי שהוביל אספקה לצבא הבריטי (ששלט באותם ימים גם בעיראק) מהנמל בחיפה לבגדד ובחזרה. אבי הצטרף אליו וכך הגיע לארץ.

אמי הצליחה לקבל סרטיפיקט מהבריטים בשנת 1942 ועלתה לארץ וגרה אצל אחותה שגרה בירושלים.

הורי הכירו עוד בעיראק ונישאו רק בישראל, בשנת 1943 בירושלים. לאחר הנישואין עברו לתל אביב ושם נולדו להם ארבעה ילדים: אחי נעים, אחותי מרים, אני ואחותי הצעירה שושנה.

סבא שלום בילדותו עם אמו

ילדותי בתל אביב

עד מלחמת העצמאות (1948) משפחתי גרה באזור סמוך ליפו שהייתה עיר ערבית. כשהחלה מלחמת העצמאות הערבים החלו לירות מהמסגד הגבוה ביפו לשכונות הסמוכות בהם התגוררו היהודים והורי נאלצו לעזוב את הבית. הם מצאו בית בשכונת "סומייל" – שהיה כפר ערבי בתוך תל אביב שתושביו הערבים ברחו ממנו בזמן המלחמה. בבית היו רק שני חדרים ובהם גרנו שש נפשות.

באותן שנים היה לנו בבית "ארגז קרח" כמו מקרר היום, אך הוא לא פעל על חשמל. אחת למספר ימים היינו קונים גוש קרח, אותו מניחים בתוך הארגז יחד עם מוצרי המזון שדרשו קירור. משנמס גוש הקרח היה צריך לקנות גוש חדש ממוכר הקרח. מוכר הקרח היה מגיע עם עגלה רתומה לסוס, עובר ברחובות ומצלצל בפעמון ,כל הילדים היו שומעים את הצלצול ומתאספים סביבו כדי לאסוף את שבבי הקרח שנתזו כאשר הוא חתך את גוש הקרח הגדל ומכר את החתיכות. שבבי הקרח האלו היו הקרטיבים שלנו.

כשהייתי ילד לא היו ממתקים ולא היה כסף לקנות ממתקים, הממתק שאהבנו היה קאיינס – קנה סוכר שקנינו מרוכל ברחוב. את קנה הסוכר היינו נוגסים ומוצצים כדי להנות מהמי סוכר שלו. היו גם רוכלים שמכרו סברס, שארץ ישראל משופעת בו.

אותה תקופה, בשנות החמישים נקראה תקופת הצנע. בתקופה זו היה מחסור כבד במזון בארץ, המדינה הנפיקה תלושי מזון קצובים לכל אדם/משפחה. רק באמצעות התלושים ניתן היה לקנות מוצרי המזון. הקצבה לאדם הייתה מועטה ביותר ולא יכולנו לקנות כל מה שרצינו וכמה שרצינו. באותה תקופה לא היו מזגנים ובחורף היינו מחממים את הבית באמצעות תנור שפעל על נפט.

גם את האוכל היו מבשלים על פתיליות ופרימוס (גזיה קטנה) שפעלו על נפט כי לא היה כיריים. בבית הנפט היה יקר ונאלצנו לקנות במשורה, מוכר הנפט היה עובר גם הוא ברחובות ומוזג לקונים את הנפט למכלים שלנו מהבית.

עיסוקים בשעות הפנאי

התקופה הייתה תקופה קשה ולא היו לי ולאחיי הרבה משחקים או צעצועים, לא היו טלוויזיה, מחשב, טלפון, טאבלט אינטרנט וכמובן גם לא טלפון חכם. היינו משחקים הרבה בחוץ (כי הבית היה קטן): תופסת, מחבואים, חמש אבנים, היינו אוספים גוגואים (חרצנים של משמשים), גולות ומשחקים דודס. דודס הוא משחק חברתי דומה קצת למשחק בייסבול האמריקאי, אבל היינו מייצרים לעצמנו את הציוד/המקלות. מחפשים מקל עבה ומקל דק אותו היינו משחיזים בקצוות. ועם מקל העבה היינו מכים במקל המחודד במטרה שיעופף גבוה באוויר, ובזמן שהמקל באוויר חבר הקבוצה היה צריך לרוץ ולהגיע לתחנה.

בנוסף אספתי בולים, היו לי הרבה אלבומי בולים, את הבולים היו מוציא בזהירות מתוך המעטפות ומסדר וממיין אותם באלבומים לפי ארצות. כך גם למדתי על ארצות רבות.

אהבתי מאוד גם לקרוא ספרים ואנציקלופדיות שהיו בביתנו. בנוסף הייתי הולך בכל יום לספריה להחליף ספר, לפעמים הייתי מסיים לקרוא את הספר בפחות מיום אבל הספרנית לא הייתה מרשה להחליף שני ספרים ביום ונאלצתי להמתין בסבלנות ליום הבא.

סבא שלום בילדותו בחג בשבועות

סבא שלום עובדיה מספר

הזוית האישית

סבא שלום: שמחתי לשוחח ולהסביר לרון הנכד, על החיים הארץ, בשנות החמישים. להעלות זיכרונות מתולדות משפחתי בארץ וההבדל בין החיים אז לחיים היום, שיש הכל בשפע.

הנכד רון: מאוד נהניתי לשתף דברים עם סבא, נהניתי לשמוע על מה סבא היה עושה בתור ילד. למדתי דברים חדשים , הכרתי את סבא ומשפחתו טוב יותר. גיליתי שגם סבא כמוני אהב ללמוד על ארצות. הוא למד על ארצות באמצעות אוספי הבולים שלו ואני לומד על ארצות דרך משחקי כדורגל.