מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמה הראל נולדתי ב1947 בקיבוץ משמר העמק.

הילדות שלי היתה בתקופת הלינה המשותפת בקיבוץ. גם הילדות של אבא שלך עדין הייתה בלינה משותפת, ומהבחינה הזאת זאת הייתה ילדות מאד מאד שונה. כשאני הייתי ילדה להורים היה אסור להיכנס לבית הילדים, הם היו צריכים להיפרד מאתנו על סף בית הילדים, כי אמרו שההורים מקלקלים את הילדים. אז הם היו מלווים אותי עד לבית הילדים, ושם היינו נפרדים בנשיקות וחיבוקים.

בחורף פעם בשבוע ביום חמישי – היו עושים לנו מקלחות חמות. גם לא היינו מתרחצים כל יום, כי היה נורא נורא קשה לחמם את המים, אני מעריכה שהיינו מתרחצים שלוש פעמים בשבוע בחורף, אבל ביום חמישי היו עושים מקלחות חמות, חופפים את הראש מנקים אוזניים ציפורניים וכו', ואז להורים כן היה מותר לבוא. ביום חמישי  היו מגישים לנו פופקורן או איזה ממתק אחר, לרוב לא היה כסף לקנות פופקורן, אז היו מכינים פופקורן מדורה (זה מן גרגירים קטנטנים שלרוב התרנגולות אוכלות אותן, אבל לנו היו מכינים מזה פופקורן). זה היה נחמד  וזה היה המפגש עם ההורים בבית הילדים.

בנוסף אספר לך על אבא שלי. בגלל שההורים שלי נפרדו בצורה לא כל כך יפה, לא הייתי פוגשת את אבא שלי הרבה. אז לפעמים בלילה, אחרי שכבר בעצם היינו נשארים רק עם המטפלת, הוא היה מגיע לבית הילדים ונכנס עם מפוחית הפה שלו. הוא היה שולח את המטפלת שלנו, שמאד אהבנו, פסקה, לחדר אוכל, (פעם אחת בשבוע אולי פעמיים בשבוע) יחד עם הבעל שלה יהושע. אבא היה נשאר איתנו ואני חושבת שפסקה מאד שמחה.

הוא היה יושב בחדר השינה שלי על המיטה שלי, ושואל אותי איזה שיר אני רוצה שהוא ינגן. אני תמיד ביקשתי רק שיר אחד – שיר מאד עצוב על טרומפלדור שנפל בגליל בתל חי ,אבא מאד לא אהב את השיר הזה, אבל הוא הסכים לנגן לי אותו, ואחר כך הוא היה מתחיל לנגן כל מיני שירים שהוא אהב.

מה שהיה מאוד נחמד זה שאני תמיד גרתי בחדר הכי הכי גדול, שהיו בו שני חלונות כדי שיהיה לי הרבה אוויר לנשום, וזה גם היה החדר הכי רחוק מהכניסה. אפשר היה לראות שקודם הילדים בחדר שלי משתתקים, כי הם מקשיבים למוסיקה, ואחר כך הילדים בחדר השכן עד קצה בית הילדים. לאט לאט כל הילדים נרדמו לקול המוסיקה הנפלאה של אבא שלי, וזה היה מאד מאד נחמד.

ועכשיו אני אספר עוד סיפור אחד, כמובן שיש המון סיפורים. אחד הדברים שהיו מאד שונים בעיני, זה שהיו לנו הרבה מאד שעות שבילנו ללא המבוגרים. מאחר והקיבוץ היה מאד קטן, נתנו לנו המון חופש אני חושבת גם שהחיים אז היו קצת יותר בטוחים מהיום. אולי פחות מסוכנים.

אז למשל בחורף היה לנו דבר שנקרא חופש צהריים. היינו חייבים לנוח במנוחת צהריים, ורק כשהיינו כבר ילדים גדולים היה מותר לנו לקרוא. כילדים יותר קטנים היינו חייבים לנסות להירדם וזה היה עוד יותר קשה, אבל פעם בשבוע היה דבר כזה שנקרא חופש צהריים, ובשעות האלו שהיו בין אחת לארבע, היינו יכולים ללכת לאן שמתחשק לנו, ולעשות מה שאנחנו רוצים רק ילדים, בלי מבוגרים. המון פעמים הלכנו לטייל ביער לבד, קטפנו בלי סוף פרחים כי אז היה מותר לקטוף, קטפנו המון פטריות, ולפעמים הלכנו גם לכל מני מקומות אחרים.

היתה לי חברה טובה שאתה הלכתי המון פעמים לשומריה, הואדי בשומריה לא היה כל כך מאורגן ומסודר כמו היום, עם בטון. הוא זרם לו שם בשמחה גדולה ולאורך הואדי צמחו קנים. לצערי הרב קוראים לזה קנה סוף אבל זה לא נכון. אנחנו היינו משכיבות את הקנים האלו ועולות עליהם ומדמיינות לנו שאנחנו נסיך ונסיכה, מלך ומלכה, ושאנחנו נמצאות בארמון. סיפרנו לעצמנו סיפורים כל השעתיים האלו. היה לנו המון חופש ואני חושבת היום שלפעמים זה היה קצת מוגזם, אבל מאד אהבנו את זה, ובגלל שלא היו לנו הרבה מאד משחקים, אז היה לנו המון מקום לדמיון. המון פעמים דמיינו לנו עולם קסום ויפה.

כפי שסיפרתי לך לא ישנו עם ההורים בלילה, ובבוקר המטפלת המתוקה שלנו פסקה, היתה אומרת לנו בוקר טוב ולא ההורים. בילינו עם ההורים בקיץ בין ארבע לשמונה, ובחורף אפילו קצת פחות, כי היינו חוזרים בערב לאכול ארוחת ערב, לכן חזרנו קצת יותר מוקדם לבית ילדים. הקשר שלי היה הרבה יותר חזק עם אמא שלי, ועם סבתא וסבא, ועם הדודה שלי רחל. אני תמיד התגאיתי שיש לי המון חדרים. לבתים של ההורים קראו חדרים, כי זה היה רק חדר. המון חדרים שלכל הילדים היה רק חדר של ההורים. לי היה חדר של סבא וסבתא, חדר של אמא וחדר של דודה רחל, ואני בהחלט חשבתי שאני עשירה בעניין, ומאד אהבתי את זה והשווצתי לפני כולם. זה היה מאד נדיר שיהיו סבים בקיבוץ. את יודעת שהייתי הנכדה הראשונה של משמר העמק, אף אחד מכל הקבוצה שלי, לא היו לו סבים חברי קיבוץ כמובן.  אני חושבת שלאף אחד לא היו פה סבים גם לא לחברי קיבוץ. היו פה מעט מבוגרים, שעלו לארץ, אבל לא סבים של הילדים מהקבוצה שלי.

סיפור אחר שאני רוצה לספר לך, זה שסבא שלי מאוד מאוד פינק אותי. הוא היה עובד חוץ. הוא עבד בתל אביב במחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי. בגלל שאני הייתי חולת אסתמה, ומאד רזה, הוא היה קונה לי הרבה ממתקים בעיקר הרבה מאד שוקולד וכל מני סוכריות טעימות, ומה שנקרא אז נשיקות כושי והיום קוראים לזה קרמבו. ואני מאד אהבתי לחלוק עם כל ילדי קבוצתי את הממתקים, שהוא הביא. כפי שכבר סיפרתי לך המון שעות היינו עצמאים אז הייתי מזמינה אותם, לבית של הסבים שהיה מאד קרוב לבית הילדים, מושיבה אותם על השטיח באופן חגיגי, ומחלקת להם את כל הממתקים שסבא הביא לי, כדי שאני קצת אשמין.  ואני זוכרת שסבתא תמיד היתה אומרת לי את יודעת שאם את מחלקת את זה אז לא יהיה לך, אמרתי לה שזה נכון והמשכתי לחלק לבני כיתתי, שהרגשתי שהם כמו אחים בשבילי.

היינו מעט מאוד זמן עם ההורים, ובכל זאת היה מאוד מעניין. כשאני מסתכלת לאחור אני חושבת שלהורים הייתה השפעה גדולה מאד עלינו, למרות שהיינו מעט מאד איתם.  יש לי הרגשה שזה איזה קשר שהוא קשר מאד מיוחד, ומאד שונה, מקשרים שקושרים עם המחנכים או עם המטפלת, או עם המורים שהתחלפו כמעט כל שנה. אני חושבת שהיינו מאד קשורים למטפלת שלנו, למורים קצת פחות, ולהורים למרות שראינו אותם שלוש  או ארבע שעות ביום,  הם נשארים אתך לנצח.

היו לי יחסים מאד טובים עם חברי קבוצתי, על החברה שלי גם ספרתי שהלכנו לדמיין לנו שאנחנו נסיך ונסיכה, או שתי נסיכות, והיו לנו כל מני משחקים. משחק אחד שאני זוכרת היטב, גם כן משחק דמיוני. פסקה בגלל שהיא רחמה עלינו שאנחנו צריכים לישון כל פעם, אז היא הסכימה שנשחק בשקט. היה לנו משחק שאני הגבורה הראשית בו – הייתי איזה ילדה מאד קטנה שכולם טיפלו בי. כל אחד היה לו איזשהו תפקיד, אני מודה שאני לא זוכרת מה כל אחד היה. רוב הזמן בילינו מתחת למיטות שלנו, כי שם היה אפשר לדמיין כל מני דברים.  היו ארבע מיטות בחדר השינה ולדעתי אפילו וילונות לא היו, והחדר היה מאד מאד צנוע. אבל כנראה שהדמיון הצליח להרקיע שחקים, היה לנו משחק אחד ששחקנו בו הרבה זמן ,לפי דעתי כמה שנים אפילו, פעם בשבוע או פעמים בשבוע,היא נתנה לנו אני כבר לא זוכרת כלום מהמשחק הזה אבל אני זוכרת ששעתיים בשבוע יכולנו לשחק  כל הקבוצה, משחק דמיוני.

כמו כן כמעט כל הבנות היו חברות שלי, בנות קיבוץ היינו בסך הכל שלוש לפי דעתי, אבל תמיד היו לנו כל מני ילדות חוץ. מתחילת הלימודים, היינו עם עוד כמה בנות ובסך הכל היינו מעט בנות, (חמש עד שבע בנות) והיינו צריכות להתארגן, ובהתארגנות תמיד היו לי חברות, מאד אהבתי את זה אבל חברים היו לי פחות.

כשאני הייתי ילדה היו פחות גרושים של זוגות ממה שיש היום, אבל בכל זאת בקבוצה שלי כן היה ילד אחד שההורים שלו היו גרושים, אני חושבת שההורים שלו הסתדרו טוב יותר אחד עם השני מאשר ההורים שלי, אמא כעסה על אבא ואני חושבת לצערי הרב שהיא כעסה עליו עד סוף חייה, למרות שכידוע היא הקימה משפחה והתחתנה, ונולדו לה ילדים. בימים האלו  זה היה לא כל כך פשוט. אני זוכרת שכשהיינו נפגשים עם ילדים מקיבוצים אחרים, היינו נוסעים לבקר או שהם היו באים לבקר אותנו, אני מאד התביישתי בזה שההורים שלי הם גרושים, וכיום כשאני חושבת על זה זה, קצת חבל לי שככה חוויתי את זה.

זה לא היה קל הם לא כך תקשרו אחד עם השני הם לא כל כך דברו אחד עם השני, זה כן היה מורכב לצערי, זה היה מורכב גם אחרי שאני הקמתי משפחה, וכל יום הולדת של אחד הילדים שלי הייתי מזמינה אותם וזה עדיין היה די חורק, ולא פשוט. בעצם כשאני חושבת על זה, החוויה הזאת ליוותה  אותי כל החיים. אני זכרת שבאחד מימי ההולדת של אני כבר לא זוכרת של מי,  גם את ההורים שלמה הזמנו , ואני החלטתי להזמין גם את משפחת עצמון, וזה היה מצוין כי משפחת עצמון היו להם יחסים מצוינים גם עם אבא שלי וגם עם אמא שלי, והיה שם איזה ריכוך של כל האווירה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי איך לא חשבתי על זה כל החיים, להזמין גם אותם כדי שהדברים יזרמו יותר בנחת. אז כן לא היה פשוט. הייתי בסך הכל בת שנתיים וחצי שהם התגרשו, קטנה מאד, אני לא זוכרת אותם ביחד בכלל.

אם נסכם את הקשיים שהיו לי בילדות אז  הקושי הראשון הוא שההורים שלי היו גרושים כמובן, הקושי השני היה שהייתי חולת אסתמה. מאחר ועכשיו יש לי קצת נכדים שיש להם קצת קושיים, וגם אני עצמי עוד יש לי קצת קצת בעיות, אז אני מודעת לעובדה שהיום האפשריות לטפל באסתמה הם הרבה יותר מוצלחות, והרבה יותר פשוט להתמודד עם זה. כשאני הייתי ילדה היה לי משאף שהמטפלת שלי היתה מפעילה אותו. זה היה מורכב זה לא המשאפים של עכשיו היה בצורה אחרת וזה לא כל כך עזר. לא היה שום דבר אחר לקחת. היו כל מני כדורים נגד אלרגיה אבל לרוב הם לא עשו שום עבודה.

תקופות מאד ארוכות היה לי קושי בנשימה עד כדי כך שהיה לי קשה לישון בלילה – הייתי מתעוררת הרבה פעמים ומשתעלת מאד, וזה היה נמשך לפעמים חודשים. זה מאד הקשה עלי, יחד עם זה ההורים שלי והמטפלת שלי, לא נתנו לי להרגיש שאני מסכנה, ולכן תמיד התמודדתי, ובתקופות שהייתי בריאה הייתי שוכחת מזה לגמרי.

הייתי ספורטאית מצטיינת בשומריה כשעדין היתה לי אסתמה ברמה די גבוהה. הייתי הכי טובה בריצות ארוכות מהבנות.  רצנו ריצות לא ארוכות, קילומטר וחצי היינו רצות, ואף אחת לא השיגה אותי, בריצות ארוכות, לא הייתי הכי טובה אבל הייתי טובה. קפצתי לרוחק ולגובה, ובאמת הקושי היה שהייתי חולה וזה לרוב היה בסתיו, תקופה קצת יותר ארוכה, ובאביב תקופה קצת יותר קצרה. זה בהחלט היה לא קל בעבורי.

לא התחתנתי עם סבא. היו לי קשרים איתו לאורך כמה שנים עם הפסקות,  היינו חברים והכרנו אחד את השני בקיבוץ שניר. כשבאנו לשם קראו לזה  שש"ש – שנת שירות שלישית. הקיבוץ היה מאד מאד צעיר ובעצם אנחנו הקמנו את הקיבוץ הזה. אחר כך באו לשם תושבי הקבע, בהתחלה היתה שם רק קבוצה כזאת של ש"ש. סבא ואני  היינו אז חברים, שנה וחצי אולי אפילו שנתיים ואז הוא נסע לחו"ל ונפרדנו. הוא דווקא רצה שאני אבוא אליו לארצות הברית, אבל אני החלטתי שאני כנראה לא אחיה איתו, אבל אני חשבתי שזה לא יהיה הוגן אם אני אקח ממנו את הכסף ובסוף אני לא אחיה איתו, אז לא נסעתי לבקר אותו, והצטערתי על זה אחר כך.  די מהר סבא חזר לארץ אני חושבת שזה היה חודש לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, והוא עוד היה לגמרי באווירה של חוץ לארץ.

המלחמה פרצה ואני חושבת שזה מאד שינה את כל הגישה שלנו לחיים, כשיש מלחמה מאד קשה, אז התחושה היא שצריך לעשות החלטות בחיים, ואחת ההחלטות הכי משמעותיות זה כמובן להקים משפחה. אי אפשר להתחיל להתלבט ולרחף, ולחשוב כמו שעד אז נהגנו. החלטנו שאנחנו רוצים לחיות ביחד ובינתיים אני נכנסתי כבר להריון עם דנה, ושלמה עדין הרגיש שהוא רוצה או חייב לסיים קצת עבודות בקיבוצו מסילות. אני חשבתי שזה לא נורא שאני בינתיים אחכה פה, עד שהוא יגיע. הוא היה אמור להגיע חודשיים לפני הלידה של דנה, ובסוף כמו שלמה וכמו אבא שלך וכמו תומר- זה התקדם קצת יותר לאט, ואני לעומת זאת שתמיד הייתי זריזה, ילדתי קצת יותר מוקדם, והוא הגיע שבועיים לפני הלידה של דנה, לא ידענו את זה כמובן, אבל פתאום התחילה הלידה. הוא בקושי ידע איפה למצוא אוטו בשביל להסיע אותי ללידה, זה היה נורא מצחיק, ועד שהוא הסתדר, כמעט ילדתי בבית. אבל בסוף הספקתי להגיע לבית החולים.

זו אומנם היתה לידה ראשונה, אבל אני חושבת שרבע שעה אחרי שהגעתי לבית חולים, כבר ילדתי וזה היה ממש מהיר ומשעשע נורא. ודנה נולדה ושנה אחר כך עינת נולדה. אבל בעצם אף פעם לא התחתנו. חיינו ביחד שלושים שנה, שזה בהחלט תקופת זמן מכובדת ויפה, ואחרי שלושים שנה סבא החליט שהוא צריך קצת יותר חופש, ושהוא רוצה לעסוק בנפחות, ובכל מני דברים, והוא לא רוצה להרגיש יותר מדי מחויב למשפחה, ונפרדנו.

מאז אנחנו חיים כל אחד בנפרד אבל ביחסים טובים. אני חושבת שלמדתי משהו מהפרידה של ההורים שלי, והיה לי חשוב לא לשחזר את העניין הזה.

לי ולסבא שלך נולדו ארבעה ילדים, דנה המתוקה, שנה אחריה עינת נולדה זה היה מאד זריז, ואחר כך חיכינו שלוש שנים עד ללידתו של רונן אביך, ואחרון חביב תומר שנולד שלוש וחצי שנים אחרי רונן. רציתי ארבעה ילדים.

כשילדתי את דנה סבא אמר לי שהוא רוצה שישה ילדים, אחרי שילדתי את עינתי הוא אמר שמספיק ארבעה , אחרי שילדתי את רונן הוא אמר שזה מספיק, ואני בכל זאת מאד מאד רציתי עוד ילד אז בסוף שכנעתי אותו, שיהיה לנו גם תומר.  יש לנו ארבעה ילדים מתוקים ואני מאוד אוהבת אותם, וחושבת שהם מוצלחים בצורה יוצאת מן הכלל.

הסיפור על בחירת השמות עומד בפני עצמו, כשדנה נולדה סבא רצה את השם דנה ואני רציתי עינת. התלבטנו מה לעשות ובסוף עשינו הגרלה, וסבא זכה הוא תמיד זכה בהגרלות, ואז מיהרתי ועשיתי את עינת כמובן אחרי שנה. אחר כך כבר לא שאלתי אותו, אני החלטתי גם עם רונן וגם על תומר, ויותר מאוחר שמעתי שמי שצריך להחליט על השמות זו האימא.

הילדים שלי גדלו בלינה משותפת ואני מודה שכשאני גדלתי בלינה המשותפת, אז לא הייתה לי שום בעיה עם העניין הזה, למרות שכפי שסיפרתי לך, היו לי לילות שלא כל כך ישנתי, לעומת זה כשהייתי אמא, כל העניין של הלינה המשותפת נראה לי עקום לגמרי, והיה לי קשה עם זה, יחד עם זה הייתי תמיד בנאדם ממושמע, ולא חשבתי לפרוץ גדרות ולקחת את הילדים אלי. לא כשדנה הייתה קטנה אבל כשתומר היה קטן כבר כן.

היו שתי משפחות שהחליטו לקחת את הילדים אליהם, ובמשמר העמק התחילו דיונים על לעבור ללינה המשפחתית, והודיעו להם שהם יוצאים מהקיבוץ לשנת חופש עד שהקיבוץ יחליט מה עושים. הם יצאו מהקיבוץ לשנה שנה פלוס ואז הקיבוץ ניהל את הדיונים שלו ואת ההחלטות שלו, והחליטו שעוברים ללינה משפחתית, אבל רק אחרי שיבנו תוספות לבתים. לאחר ההחלטה אמרו להם שהם יכולים לחזור לקיבוץ, והילדים כבר נשארו בבית, אבל הקיבוץ חיכה  קצת יותר משנה אחרי ההחלטה, עד שהוסיפו לנו עוד חדר כדי שיהיה לנו מקום לשכן את הילדים בבית.

בבית הישן שלי היתה תוספת מוזרה באלכסון, את זה בנו כתוספת. זה היה הסלון והסלון לשעבר היה החדר הקטנטן של האורחים. בחדר הזה לא היו שירותים נוספים. והחדר הזה היה טיפונת יותר גדול. כשהתחילה לינה משפחתית  תומר היה בכיתה ג', אבא שלך היה בכיתה ו' הוא בכלל לא רצה לבוא לישון, הבנות כבר לא באו לישון, הבנות כבר היו בשומריה, ובשומריה כבר ישנו קבוע כל הזמן, אז הן כבר לא באו, אבל דנה חלתה בגיל שש עשרה.

בתחילת המחלה שלה היא הרגישה מאד מאד לא טוב, אז הייתה תקופה די ארוכה שהיא ישנה אצלנו. איכשהו התארגנו, סידרתי לה מיטה בסלון. אחת התופעות היו שהיתה לה אנמיה מאוד קשה, אנמיה זה מחסור בברזל בדם, אז היא הייתה הולכת לישון לפני הבנים לפעמים. בשבע בערב היא כבר הייתה מאוד עייפה, אז היינו משכיבים אותה במיטה אצלנו, ואחרי שהבנים היו הולכים לישון, הייתי מקימה אותה ומוליכה אותה למיטה שלה ,ומשכיבה אותה שם.

היחיד שישן לאורך זמן זה תומר – אבא שלך ישן  מעט מאוד, כי הוא לא רצה, הוא כבר היה בכיתה ו' והוא ישן אצלנו עד שהוא עלה למוסד -לשומריה. תומר לעומת זה בכלל לא רצה לישון בשומריה, אז הוא ישן אצלנו, לפי דעתי הוא עבר לישון בשומריה בכיתה יא' או בכיתה יב'. שנה אחת הוא ישן שם כי הוא היה  מפונק והוא לא רצה לישון שם.

סבא לא תמיד היה שותף שלי בגידול הילדים, אני חושבת שזאת גם אחת הסיבות שמתישהו אמרתי לך שהוא החליט שהוא צריך יותר חופש, היו לו המון המון דברים שהוא רצה לעסוק בהם, והם תמיד היו  חשובים לו יותר מאוד. אז מצד אחד  כשהוא היה עם הילדים הוא עשה איתם המון דברים נורא מיוחדים, היינו מטיילים המון, גם בסביבת הקיבוץ והיינו יוצאים להרבה טיולים בארץ, לא היה אז כסף לצאת לחו"ל. כל קיץ היינו יוצאים לחופש משותף, הייתה דירה בירושלים, והיינו מבלים לפעמים בירושלים, לפעמים בחיפה, היו לי שם קרובים, ולפעמים היינו לוקחים אוטו ומבלים בגליל העליון.

אז לא היה כל כך צפוף בארץ, היינו ישנים בחוץ באוהל ומטיילים לאורך הנחלים, היינו עושים שייט אבובים. לוקחים פנימיות של גלגלים של אוטו, היו ממלאים את זה באוויר, מתיישבים על זה ונותנים לנחל לסחוב אותך עם הזרם, וככה היינו מושיבים את הילדים על גלגלים, גם אנחנו אנחנו היינו יושבים על גלגלים, ועושים מין מסע כזה באיזשהו נחל בגליל העליון. כל אחד על גלגל שלו ותומר שהוא היה קטן מאד הייתי שמה אותו עלי.  אז עשינו המון טיולים.

אני מאוד אהבתי את סבא שלך כי הוא היה בן אדם מיוחד בעיניי ובאמת עשינו דברים מיוחדים. כל פסח היינו יוצאים למחנה פה ביער, בחג השני. תמיד יצאנו עם עוד משפחה ללילה שלם, והיינו מבשלים תה. הכל פה ביער. עשינו הרבה דברים מיוחדים ואפילו ירדנו איתם פעמיים רק עם הבנות לסיני. תומר ואבא שלך עוד לא נולדו אח"כ כבר החזירו את סיני.

הרבה מאד מהזמן הייתי גם לבד איתם. כי סבא היה צריך לעבוד, והוא עשה הרבה מאד טיולים גם בלעדינו. היו לו תקופות מאד ארוכות של מילואים, והייתה תקופה שעוד סיני הייתה בידינו, והוא עשה שם מילואים של חודש.  אני חושבת שהייתה לילדים ילדות די מיוחדת עם הרבה טיולים והרבה חוויות, הרבה איתי וגם עם סבא שלמה.

הזווית האישית

סבתא נעמה: חשוב למצוא תמיד את החיובי וליהנות מהחיים, אני באמת חושבת שמאחר והחיים לא תמיד מזמנים לנו רק טוב רק בריאות ורק שמחה, אז לדעת למצוא גם במקומות הפחות שמחים ועליזים איפה בכל זאת אנחנו יכולים ליהנות ולמצוא את הצד החיובי. לדוגמא: כשהקורונה פרצה היתה די היסטריה במיוחד לאנשים בגיל שלי, ואמרו לנו שאסור לנו לצאת מהבית, ושאסור לנו לצאת לכולבו לקנות דברים, ולא להיפגש. אני עם השכל הישר שלי אמרתי לעצמי שלא מתאים לי המצב הזה, ואנחנו נצא לטייל ביער. בהתחלה יצאנו כל יום – עשינו טיולים הברכיים שלי כאבו אז עברנו לכל שלושה ימים, הייתה לנו תקופה טובה ולא נכנסנו לדיכאון כמן הרבה מבוגרים אחרים.