מאגר סיפורי מורשת

 

נולדתי בתל אביב בשנת 1944, אני קרויה על שם סבתו של אבי.

בשנת 1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, גרנו בתל אביב- משפחתי ומשפחה נוספת, וסבא וסבתא שלי, שהגיעו ארצה אחרי שניצלו מהשואה, וגרו איתנו. היה צפוף מאוד, אבל הרבה משפחות גרו כך, אז זה היה שכיח בתקופה זו.

בשנת 1947 עברנו לירושלים, כולל הסבא והסבתא.

כאשר הכריזו על הקמת מדינת ישראל, אבי, שהיה חבר מועצת המדינה הזמנית, משה קולודני (קול), לא יכול היה לנסוע לתל אביב, בגלל המצב הביטחוני, ופספס את ההכרזה ואת החתימה, אבל אחרי 3 ימים, סידרו להם הסעה מיוחדת, והוא והירושלמים האחרים חתמו על מגילת העצמאות.

אחר כך, פרצה מלחמת העצמאות, ירו מכל הצדדים, היה מחסור במים, היו הולכים עם דליים כדי לקחת מים וגם אוכל לא היה הרבה. לפני הכניסה לביתנו בנו קירות מבטון או משקי חול כדי להגן מהיריות ומההפגזות, וכשהיו הפגזות, משום שהיינו קומה ראשונה, כול השכנים היו באים אלינו בשביל להסתתר ולהגן על עצמם.

כאשר היו אורחים באים לבקר, וכשהם יצאו היו יריות, היו שולחים אותי להוציא אותם מהשכונה, משום שהייתי נמוכה, בגובה הקיר. האורחים היו מתכופפים, ואני הלכתי זקוף, הובלתי אותם החוצה. (והיום, אומרים שילד עד גיל 9 לא יכול לחצות כביש לבד)

אחרי שהמלחמה נגמרה עברנו דירה בשנת 1950 כמובן עם הסבא וסבתא, ואז הגיע מאירופה אחיה של אמי, לובה אריה מוסקט ומשפחתו, ואז הם גם גרו אצלנו, גרו איתנו בערך חצי שנה עד שמצאו לעצמם דירה.

דיברנו רוסית בבית, משום שהסבא וסבתא שלי לא דיברו עברית. מאז אני חיה בירושלים, עד היום. למדתי באותו בית ספר מכיתה א' עד כיתה י"ב. בית ספרי היה הגימנסיה העברית בירושלים, ובחצר בית הספר היה צריף הצופים של שבט מצדה. רוב הילדים שהיו בגימנסיה, היו גם בצופים, ומשום כך הקשר החברתי היה מאוד חזק, היינו הולכים 3 פעמים בשבוע לצופים.

 

ב- 1962עד 1964 הייתי בצבא, בחיל המודיעין, יחידה שהיום מאוד מפורסמת, קוראים לה 8200.

בשנת 1969 הכרתי את בן זוגי אלי, במסיבה אצל חברים, אחרי שבועיים החלטנו שאנחנו מתחתנים, ואחרי 3 חודשים היינו נשואים. והיום אנחנו נשואים 48 שנים.

ב-1970 נולד בנינו הבכור, ערן, אבא של טל, אחרי שנתיים ב- 1972 נולד עופר.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. אלי, בעלי, התגייס לכמה חודשים. בינואר 74' יום אחד התחיל לרדת שלג כבד. גרנו בגבעה הצרפתית, והחלטתי לנסוע לבית הורי, רחוב ז'בוטינסקי. הלבשתי את ערן ועופר בבגדים חמים, נכנסנו למכונית ונסענו. באמצע הדרך, ליד גן החיות הישן, האוטובוס שנסע לפני התחלק בשלג וחסם את הכביש. לא יכולנו להמשיך לנסוע. החניתי את המכונית, לקחתי את עופר על הידיים, ואת ערן החזקתי ביד, והתחלנו ללכת לכיוון בית הורי. כל אותו זמן ירד שלג. ערן עוד לא היה בן 3 וחצי, והוא הלך ברגל את כל המרחק הזה. כשהגענו לרחוב יפו, אחרי 45 דקות של הליכה, נכנסנו למסעדה שהייתה פתוחה, הם ראו אותנו ומיד הביאו צלחות מרק חם ומגבות, ואפשרו לי להתקשר להורי המודאגים. אחרי שנחנו, המשכנו בדרכנו, עוד שעה. ובני הקטן הלך והלך כי לא הייתה ברירה.

 

בקיץ 1974, נסענו לשליחות בניו יורק, ל- 5 שנים.

בתנו הצעירה, מיכל, נולדה ב- 1978 בניו יורק. התקופה הראשונה בניו יורק הייתה קשה לילדים, והייתה קשה במיוחד לערן שהלך לגן, עד שלמד אנגלית. בקיץ 1977, בזמן שהיינו בניו יורק, כבה האור. ואז התברר שהאור כבה בכל ניו יורק כי הייתה הפסקת חשמל כללית. כמה דקות אחרי שזה קרה, צלצלה שכנה ישראלית שגרה איתנו בבניין (בבניין היו 36 קומות), לכל השכנים הישראלים ואמרה "תפתחו את הברזים ושימו מים באמבטיה, בכיורים, בכל מה שאפשר. כי אם אין חשמל, המשאבות לא יעבדו ולא יהיו מים". השכנה הזו חייתה במלחמת השחרור בירושלים, בזמן המצור, ולמדה שאם אין חשמל, אין גם מים. הפסקת החשמל נמשכה יום וחצי, לא היו מעליות, אז עלינו 17 קומות ברגל. הרכבת לא עבדה, החנויות היו סגורות, הכל היה מושבת. לא הייתה לנו סיבה להתרוצץ. לשכנים האחרים לא היו מים, רק לישראלים היו. בזמן שהותנו בארצות הברית, טיילנו הרבה, קנדה, ועוד הרבה מקומות. חזרנו לארץ ב1979.

ב- 1992 טסנו ליפן בשליחות וגרנו בטוקיו 4 שנים. ראינו עולם חדש ואחר, וזה היה מרתק.

 

ערן, עופר ומיכל התחתנו. לערן ושרית נולדו שתי בנות, הבכורה – אריאל, נולדה ב2001 בלונדון. הצעירה – טל, נולדה ב- 2003 בתל אביב. לעופר ונועה נולדו שני בנים, הבכור  רז, נולד ב- 2005 בירושלים. הצעיר – רועי, נולד ב- 2007 בירושלים. למיכל ויוני נולדו שתי בנות, הבכורה – ליאור, נולדה ב- 2010 בירושלים, והצעירה – נועם, נולדה ב2014 בירושלים.

אלי ואני נהנים לבלות עם הנכדים. אני ואלי מזמינים את הנכדים פעם או פעמיים בשנה לסוף שבוע לבלות אצלנו. אנחנו קוראים לזה "קייטנת סבא וסבתא" הם מגיעים, אנחנו אוכלים ארוחת ערב, מדברים ואז הולכים לישון. הילדים ישנים בחדר אחד, על מיטה ועל מזרנים. טל ורז על המיטה, ואריאל רועי וליאור על המזרנים. סבא מגיע ומספר את סיפורי "אלאדין" (סיפור המשכים על משפחות, חברים, צופים…) ולכל סיפור יש מספר. 1..2..3..27…

 

בבוקר תמיד רז מתעורר ראשון. כמו אלי. שנייה, ליאור. אחרי זה, טל. לא הרבה זמן אחריי מתעוררת אריאל, ורועי קם מאוחר יותר. אנחנו אוכלים ארוחת בוקר ומתארגנים. אחר כך זה כבר לבחירה: "לאן נלך?" יש הרבה אפשרויות: מוזיאונים, פארקים, שווקים ועוד. היינו כבר במוזיאון ישראל, מוזיאון האיסלם (אהבנו את היצירה), הגן הבוטני (שיחקנו חפש את המטמון), מנזר המצלבה, ועוד הרבה. אחר כך אנחנו אוכלים צהריים, והולכים הביתה. ההורים באים לאסוף את הנכדים ובכך נגמרת עוד קייטנה מוצלחת.  

בעשר השנים האחרונות אנחנו נוסעים פעמיים בשנה לבית הארחה קליה, ים המלח. זהו כינוס משפחתי, כולל האחיות שלי, הילדים שלהם, כל המשפחה המורחבת. בקליה אנחנו משחקים, קמים מוקדם, בעלי אלי עושה לכל הילדים התעמלות בוקר, סיבוב במקום, וארוחת בוקר בחדר האוכל, רוכבים על סוסים, הולכים לבריכה ומפטפטים. מכינים ארוחת ערב ביחד, עורכים שולחן ארוך ארוך, חוגגים ימי הולדת, כולם עושים הכל ביחד בשלושה ימים האלו. זאת מסורת שהתחילה אימי, קטה, ואנו ממשיכים אותה. טל ואריאל, אחותה, התחילו לרכב שם. כל שנה אנחנו יוצאים אחר צהריים אחד לים המלח, ומתמרחים בבוץ, בונים מבנים ונכנסים למים.

אנחנו מבלים הרבה כל המשפחה בימי הולדת, ארוחות, חגים, ימי שישי ושבת ומאוד נהנים.

 

בשנת 2012 בעלי אלי חגג יום הולדת 70, ולכבוד זה החלטנו כולנו, הילדים והנכדים, לטוס לפריז בראש השנה. שהינו במלון ברובע הלטיני. המלון היה מגניב, עם חצר נהדרת, ליד כיכר פריזאית מאוד אופיינית. היינו שישה ימים, ונכדתי ליאור, שהייתה תינוקת, למדה להכיר טוב יותר את המשפחה. ביקרנו במגדל אייפל, בשדרות אליזה, היינו אפילו בדיסנילנד, עלינו בכדור פורח. אכלנו במסעדות טובות, מזג האוויר היה נהדר, היינו בשווקים, ועוד הרבה. היה ממש כיף.

בשנת 2014 גם אני חגגתי יום הולדת 70, ובפעם הזו טסנו כולם לרומא. שהינו במלון על המדרגות הספרדיות, ועשינו שלום לעוברים ולשבים, הלכנו הרבה ברגל. היינו במזרקת טראוי, בפנטאון, בתערוכה של דה וינצ'י, במזרקות פיאצה נבונה, בקריית הוותיקן, ווילה בורגזה, טיילנו בגנים שמסביב לווילה. אכלנו הרבה פסטה, ובסוף החלטנו ללכת למסעדה הודית. ביום האחרון היה יום חג והייתה תהלוכה ששחזרה את התקופה העתיקה של האבירים הרומאים. נהנינו מאוד.

ב- 2013 מלאו לנכדתי הגדולה, אריאל, בת מצווה, והוריה ערכו לה מסיבת בת מצווה נהדרת, רקדנו, אכלנו, נהנינו מהברכות, המצגת, והנאום.

ב- 2016, מלאו 12 לנכדתי, טל, וחגגנו גם לה בת מצווה. היה כיף, הילדים מהכיתה התנהגו נהדר, האוכל היה טעים, הברכות היו יפות. טל דיברה בביטחון עצמי רב, המצגת הייתה יפה. עופר, נועה, רז ורועי נסעו לכמה שנים לסין בשליחות, אבל נועה הייתה נוכחת בטקס, ועופר רז ורועי שלחו ברכות ואיחולי מזל טוב במצגת .אנחנו מתכננים לנסוע לסין יחד עם מיכל, יוני, ליאור ונועם, ערן, שרית, אריאל וטל, לפגוש את רז, רועי, עופר ונועה בקרוב. הסוף!

 

תשע"ו, 2016