מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי גד, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי. עד היום איני יודע למה קראו לי בשם זה. קראו לי בתעודת הלידה בשני שמות: גד הוא שמי הראשון והשם השני הוא הרמן, על שם סבא שלי. נולדתי כשאבי היה בן 46 ואמי בת 36, הם הביאו אותי לעולם יחסית בגיל מאוחר מכיוון והם היו ניצולי שואה. הם הגיעו לארץ בספינת מעפילים והבריטים עצרו אותם לשמונה חודשים בעתלית בבית מעצר. אסור היה להיכנס לארץ אז הם התגנבו לארץ.

תעודת הלידה שלי בהנפקת ממשלת פלשתינה

גדלתי בבית-הקרקע מאוד קרוב לים. בבית הזה היו לנו שני חדרים ומטבח, חדר ילדים ,חדר הורים, מרפסת גדולה, מטבח גדול מאוד שבפינה היה וילון סגור, שם היו המקלחת והשירותים (בתוך המטבח). כמו כן , הייתה חצר שבה שיחקתי. בשכונה היו לנו שיחים גדולים ובתוך השיחים היינו בונים שבילים ומן בתים ומערות, ומשחקים שם כל מיני דברים של הרפתקאות שהמצאנו. הסתובבתי המון בחוף הים והייתי תופס שם סרטנים ודגים. יש לי אחות אחת בשם נעמי איתה הייתי אוהב לשחק.

שם אבי היה יוסף בעברית, ובגרמנית פפול. שמה של אמי היה הנזי בגרמנית, ובעברית חנה. אמא הייתה עקרת בית ולאבא הייתה חברת הובלה, קראו לחברה 'נהריה אקספרס'. הייתה לו משאית ובה כל יום בבוקר הוא היה אוסף סחורות מנהריה, נוסע לחיפה ופורק אותן שם, שוב לוקח סחורה מחיפה ופורק אותה בנהריה. אבא היה איש נעים הליכות, ואימא אישה טובת לב שכל הזמן דאגה לכולם. אבא היה גבר חסון, ספורטיבי וחזק עם משקפיים והיה הולך עם מכנסי חקי מעבר לברכיים ועם גרביים עד לברך. אמי הייתה אישה נאה, צנועה, ללא איפור, מתלבשת בפשטות. בבית הייתה מסתובבת רק עם חלוק, ומבשלת לכולם הכל.

אמי

אבי

היות ולאבי הייתה חברת הובלה בשנים אלה, למרות שהייתה תקופת צנע בארץ לא הרגשנו בכך. באותה תקופה לא רק שלאנשים היה קשה לקנות בגלל מצבם הכספי, אלא שלא היו בנמצא מצרכים. היו מגבלות: יכולת לקנות בשר רק פעם בשבוע, ביצים היית מקבל רק עם תלושים והולך למכולת לא יכולת כמעט להשיג ביצים. אבל מכיוון שלאבי הייתה משאית שהביא איתה סחורות, הבית שלנו היה מלא מכל טוב. בתור ילד היה לי מיכלים גדולים עם סוכריות, שוקולדים ומלא ממתקים אחרים. היה לנו מלא בשר במטבח, היה לנו הכל מהכל, בכלל לא הרגשנו בצנע. גרנו בשכונה שבה היו רק יהודים וכמעט כולם היו ייקים, יוצאי גרמניה. בשעות הפנאי הייתי רק משחק והולך לחוג טניס ומתאמן בנבחרת הצעירה של ישראל בוינגט. שם בית ספרי היה ויצמן, והמקצועות שהכי אהבתי הם ספורט ומלאכה, כי בשניהם הייתי טוב.

עבודה שהכנתי בשיעור מלאכה

היה לנו חדר אוכל בבית הספר והתלמידים הכינו את האוכל. לאחר שסיימתי לימודים נהייתי חייל. בעת תקופתי כחייל הכרתי את אשתי, עירית, במסיבה. בעבר החיזורים נעשו בעיקר כריקודים, ולאט לאט המשכנו לצאת ובסוף התחתנו כשהיא בגיל 17 ואני 22. יש לי שתי בנות ו-4 נכדים, נכד אחד מילדה אחת ו-3 מילדה שנייה. שלוש הנכדות גרות בפתח תקווה והנכד ברעננה. בעבר הקשר בין ההורים לילדים היה של הישרדות כלכלית. שיקולים אלה קיימים גם כיום, אבל בעבר זה היה הנושא המרכזי שכלול בהבאת ילדים. ההורים היו מעורבים בחיי ילדיהם רק בענייני צרכים. הילדים היו משתפים את ההורה שהוא מאותו המין שלו כי כך הרגשת יותר פתוח: בת הייתה מדברת עם האם והילד, כמוני, היה מדבר עם האב ביותר פתיחות. עם אמי לא הייתי מדבר על דברים שמציקים לי. למרות שאבי נפטר בהיותי בן 9, נהניתי מכל רגע איתו ואהבתי אותו עד מותו.

הזוית האישית

הנכד טל: היה מאוד מעניין לשמוע על הילדות של סבא שלי, ועל דברים שלא ידעתי קודם. אני רוצה להודות לו על שסיפר לי על ילדותו ושיתף פעולה במהלך העבודה.

סבא גד: נהניתי מאוד לחלוק את סיפורי, ולספר על ילדותי וחיי.