מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי אדוארד שניידר נולד ברוסיה בשנת 1950.

משפחתו גרה בגורקי, שברוסיה ובני המשפחה חלמו כל העת על ארץ ישראל. במשפחה היו שבע נפשות, הוריו וחמשת ילדיהם, ורמת החיים הייתה בינונית. כולם עבדו בעבודות מסודרות, והם לא הרגישו איזו שהיא אנטישמיות מהסביבה, אבל הם לא הרגישו אפילו יום אחד בבית.

סבא רבא שלי מצד אבא השתתף במלחמת השנייה, וקיבל את העיטורים האלה לאחר הקרבות במלחמה. הוא נפצע כמה פעמים, אך תמיד חזר לשדה הקרב אחרי טיפולים רפואיים, והמשיך לשרת עד שאיבד את רגלו במלחמה. העיטורים האלה הם רק חלק מהצל"שים שקיבל. לכן לחפצים אלו יש הכי הרבה חשיבות במשפחת שניידר.

עיטורים אלו  הם העיטורים הגבוהים ביותר בדרגה של הצל"שים שהוא קיבל

סבא תמיד אהב בעלי חיים. בביתו תמיד היו חתולים, ציפורים וכלבים. בתמונה זו סבא בן שלוש עשרה עם כלבו שגזעו דני ענק, גילו של הכלב בתמונה הוא חמישה חודשים. שמו של הכלב היה "אקבר" (משמעות השם הזה הוא: גדול בערבית). התמונה צולמה ליד ביתו של סבא.

תקופת בית הספר והלימודים של סבא- סבא אדוארד למד בבית ספר שמונה שנים. בהמשך, עבר ללמוד במכללה, בתחום מכונאות רכב. אחר כך, סיים מכון פוליטכני (טכניון) בהצטיינות.

לפני העלייה לארץ, עבד סבי בבית ספר לתחבורה לנהגי אוטובוס, וסדרני מוסכים.

היכרות, נישואים ובניית משפחה- כשסבי היה בן עשרים הוא הכיר את סבתי, סופיה, הוא מספר שהיא הייתה יפהפייה עם צמה ארוכה והוא מיד התאהב בה, ותוך חודש או חודשיים הם החליטו להינשא. סבי הכיר את סבתי דרך מכרה של המשפחה. הם התחתנו בחתונה צנועה, עם משפחה קרובה וחברים, ואחרי כשנה נולד אבא שלי. אבא שלי הוא ילד יחיד, אין לו אחים או אחיות.

סבתא סופיה ביום כלולותיה

סבא של סבא שלי נהג להתפלל בבית הכנסת, והייתה לו עוד אפשרות להתפלל במניין, אך בעת המלחמה, השלטון הורה לסגור את כל בתי הכנסת ובתי התפילה, כך שלסבא רבא שלי כבר לא היה מקום בו יוכל להתפלל. בברית המועצות היתה מדיניות שנקראה "מסך הברזל"  ולא הייתה אפשרות לצאת מהמדינה. בסוף שנות השמונים התחיל "מסך הברזל" להיות גמיש יותר. סבא שלי התחיל לחפש דרכים לצאת מרוסיה. בשנת 1989 הוא קיבל הזמנה להגיע לארץ דרך ארצות הברית. שם המכרים שלו, שהם אזרחי ארצות הברית, קיבלו את ההזמנה בשגרירות ישראל בארצות הברית. את ההזמנה הזאת הם הבריחו לרוסיה, ואז סבא הלך לקג"ב (המשטרה החשאית של ברית המועצות) לבקש אישור יציאה מהמדינה. אחריי בדיקות ממושכות והעברות ממשרד למשרד, בשנת 1990, סבא שלי, סבתא שלי, אבא שלי, אח של סבתא ומשפחתו, וההורים של סבתא שלי, יצאו למסע ארוך לכיוון ארץ ישראל.

המסע לישראל ארך כשבועיים וחצי. קודם הם נסעו ברכבת להונגריה. בהונגריה הם שהו במלון שהוסדר על-ידי הסוכנות היהודית. בבודפשט, בירת הונגריה, הם שהו כשלושה ימים, בגלל סידורים בירוקרטיים שונים, ולאחר שלושה ימים טסו לישראל, והגיעו לארץ ב – 29 באפריל 1990.

המסע לישראל לא היה פשוט, הוריו  של סבא שלי היו אנשים מבוגרים. לאח של סבתא שלי, הייתה תינוקת קטנה בת כמה חודשים. הם לקחו איתם כמה מזוודות עם ציוד אישי, ביגוד ומעט צעצועים. שאר הרכוש שלהם נמכר לפני הנסיעה לישראל, או נארז במכולות ענק שהגיעו לישראל אחרי כמה חודשים. בדרך הם אכלו ברכבת, ובמלון.

הם הגיעו למדינה זרה בלי כסף, בלי שפה ובלי דברים נחוצים. למרות הקושי, מהיום הראשון בארץ, סבא שלי הרגיש כבר בבית. המשפחה קיבלה את כל העזרה עם חום ודאגה מאנשים זרים.

כשהגיעו לארץ, דירתם הראשונה הייתה דירה קטנה ושכורה ברמת גן בגבול עם בני ברק. סבא וסבתא התחילו ללמוד באולפן עברית, ואבא שלי עלה לכיתה י"א בתיכון ברמת גן ובהמשך הם עברו לקריית שמונה.

לסבא שלי היו שני תארים, אבל כדי לפרנס את המשפחה לא היה לו זמן ללמוד ולהחליף מקצוע, והוא הלך לעבוד בתור פועל ייצור, במפעל אופטיקה בקיבוץ "שמיר". תפקידו היה לייצר עדשות זכוכית של משקפיים. תחנת הייצור שבה עבד סבא נקראה "תחנת תנורים". הוא שם את העדשה החצי מוכנה על הקרמיקה והכניס אותה לתנור. אחרי זמן מסויים העדשה קיבלה צורה של קרמיקה, ששווה למספר האופטי של העדשה. חוץ מזה הוא ייצר בתנורים האלה תבניות ליציקת עדשות פלסטיק. התבנית עשויה מזכוכית ואחרי התנור היא קיבלה כוח אופטי. אחר כך בתחנה אחרת יוצקים לתוך התבנית פלסטיק מיוחד, ומקבלים עדשת פלסטיק שגם משמשת למשקפיים.

סבא שלי עבד גם במכונות לעיבוד עדשות. במכונות אלה, עדשות הזכוכית מקבלות צורה ראשונית לעיבוד תרמי.

סבתא שלי, סופיה, הייתה מורה למוזיקה. היא הלכה לקבל רישיון עבודה ואחר כך עבדה בבית ספר יסודי "קורצ'אק" בקרית שמונה ובהמשך פוטרה עקב צמצומים, והתחילה לעבוד כמורה למוסיקה בגנים של משרד החינוך בקרית שמונה, עד היציאה לפנסיה. אבא שלי (בנו של סבא) היה בן שבע עשרה בזמן העלייה. הוא סיים את בית ספר "דנציגר" ואחר כך שירת בצה"ל, בתור ספק מזון בבסיס מזון בטירת הכרמל, והיה נוסע הרבה למוצבים בדרום לבנון, לפני יציאת כוחותינו מלבנון. לאחר מכן, הוא למד לימודי תעודת הנדסאי חשמל ואלקטרוניקה במכללת תל-חי ועבד בתור הנדסאי באלביט. תוך זמן קצר המשפחה הסתגלה לארץ ישראל. אחרי שסבא עלה לישראל, עלו בעקבותיו גם שתי אחיותיו ואמו. אחיו ואחות אחת עברו לארצות הברית. אבל סבא שלי תמיד אומר לי שהבית של היהודים זה ארץ ישראל, ואנחנו צריכים לגור רק כאן. אנחנו הנכדים של סבא לא מכירים למזלנו את ההרגשה של להיות עם זר במדינה בה אנו חיים. סבא שלי תמיד אומר, שכדי לא להרגיש מאוימים מאויבים צריך לשרת בצה"ל ולחזק את הארץ שלנו.

סבא שלי הוא גם חבר, והוא בנאדם חכם עם ידע רב בתחומים רבים. הוא גאה מאוד במשפחה שלו והוא בן אדם ציוני וערכי. אני גאה להיות הנכד שלו.

חייו של סבי כיום

כיום סבי גר עם סבתי במרכז קריית שמונה. לסבא וסבתא יש הרבה חברים, חלקם מהעבודה שלהם וחלקם שכנים. היחסים של סבא עם השכנים מהבניין טובים מאוד. הם גרים בבניין ביחד יותר משלושים שנה. הם עוברים עם שכניהם חוויות טובות וגם ימים קשים. סבא אדוארד פנסיונר ונהנה מהחיים.  בזמן הפנוי הוא אוהב לצאת עם הנכדים לטיולי אופניים וטיולים רגליים, ולסייר בסביבה היפה של הגליל. הוא אוהב לשחות. בחגים המשפחה שלנו אוהבת להתאסף סביב שולחן גדול, עם הרבה מאכלים ונמצאים שם שלושה דורות: סבים, הורים, ונכדים מכל הצדדים.

תחביבים: סבא שלי אוהב לעשות כושר והרמת משקולות, רוכב על אופניים, ומרבה לטייל בארץ ובחו"ל, לקרוא ספרים וללמוד היסטוריה, עברית, תורה וכל דבר חדש ומעשיר.

חופשות: סבא טייל הרבה בעולם בכל מיני ארצות כמו: סלובניה, קרואטיה, טורקיה, מדינות סקנדינביה, דרום וצפון איטליה, צרפת, בריטניה. משנת 1993 לסבא וסבתא יש מנוי בשמורות הטבע והגנים, ומידי פעם הם יוצאים לטיול עם הנכדים. סבא וסבתא טיילו בכל הארץ כמה פעמים.

הזווית האישית

החוויה של סבא בזמן העבודה/הכנת הסיפור: "נהנתי לעבוד עם נכדי, כי הוא תמיד מעוניין לשמוע על שורשיו. כי הוא מבין שרק הדור הקודם היה עד לאירועים שקרו בעבר. אני מקווה מאוד שבדורות הבאים לא ייעלמו השורשים שלנו."

אדם: היה לי מאוד כיף ומעניין לראיין את סבא, למדתי הרבה דברים חדשים על המשפחה שלי וההיסטוריה שלה.