מאגר סיפורי מורשת

ילדות

שמי יעל ביצ'ה, נולדתי בשנת 1966 באתיופיה בכפר גונדר.

אני הבת הבכורה מתוך שמונה ילדים. משפחתי התגוררה בכפר רחוק מהעיר, על מנת שלא נתערבב עם הנוצרים וכדי לשמור על יהדותנו.

אבי ז"ל עסק בתחומים רבים. בתחילה הוא תפר בגדים מסורתיים ברוח הדת. בהמשך עסק בחקלאות,  ולבסוף ייצר גרזנים. אמי הכינה ועיצבה כדים וקנקנים המיועדים לשתייה .

בילדותי נהגתי לשחק בחבל קפיצה, בכדור ובגולות. מבית  הורי זכורות לי העבודות. בתור הבת הבכורה עזרתי במטלות הבית: עזרתי לבשל, לנקות ולטפל באחיי הקטנים.

בכפר לא היה גן וכשהגעתי לגיל שמונה עליתי לכיתה א'. הלכתי לבית הספר עם כל החברים שלי מהכפר. היינו נפגשים באותה שעה כל בוקר, ויוצאים למסע לבית הספר. בבית ספר היסודי למדתי מתמטיקה, לקרוא ולכתוב, באמהרית, ובנוסף ספורט ומדעים.

בבגרותי היו לי הרבה חברות, שאיתן נהגתי להיפגש. (אצלנו לא נהוג להסתובב עם בנים, אז נפגשנו עם בנות בלבד). נהגנו להאזין למוסיקה בסגנון אמהרי ברדיו ,זוהי מוזיקה מקפיצה ומשמחת, המלווה עם דרבוקה וחליל. אני זוכרת שהייתי שרה ורוקדת לצלילי המוזיקה.

בבית סיפרנו הייתה תלבושת אחידה, והחוקים היו קשוחים. אסור היה לאחר או להעדר, נהגו לדבר בכבוד למורים, ולבצע את כל מה שהם דרשו מאתנו.

התחתנתי כבר בגיל חמש עשרה, בשידוך. את בעלי שלא הכרתי לפני, ראיתי רק בחופה.

סיפור האהבה שלי עם בעלי

אני ובעלי הכרנו בעזרת שידוך של שני האבות שלנו. היה חשוב לבדוק שאין קרבת דם משפחתית, בין שני הצדדים. שידוך זה נערך בצעירותי בגיל חמש עשרה. לאחר שמשפחותינו אישרו את השידוך והגיעו להסכמה, נקבע תאריך לחתונה, והזמנות נשלחו לראשי המשפחות. טקס החתונה נמשך כשבוע ימים. ביום הראשון נערך טקס חינה שהוא טקס מצומצם למשפחה ולכפר בו גרתי. היום השני הוא יום של התארגנות, טיפוח וקליעת צמות. היום השלישי, הוא יום של בישולים של אוכל מסורתי כמו אינג'רה ורטבים, טלה (שתייה אלכוהולית) וטאג' (שתייה מסורתית העשויה מדבש). בערב נערך הטקס העיקרי של החתונה. חתני בא לקחת אותי, ועטה על ראשי סרט אדום. הטקס נוהל ע"י קייס, ולאחר מכן היו ריקודים עד אור הבוקר. יבום רביעי אוכלים ארוחת בוקר (החתן הכלה והשושבינים), והכלה עוזבת לבית הבעל רכובה על סוס. בבית הכלה השמחה והריקודים נמשכים עד יום ראשון, כך גם בבית החתן.

שבוע לאחר החתונה הכלה מקבלת שם המוענק לה ע"י הורי החתן ומורידה את הסרט האדום.

חמש שנים לאחר החתונה ילדתי את בתי הבכורה דינה, דינה נולדה באתיופיה, בכפר גדליה בו גרתי עם בעלי. לגדל ילדה בגיל כל כך צעיר לא היה פשוט. אחר כמה שנים קיבלנו החלטה לעלות לארץ ישראל, בעודי נמצאת בהריוני השני. ההחלטה שלנו לעלות לארץ ישראל, לא הייתה פשוטה, אך רצינו לחיות בארץ הקודש. ארזנו במשך כמה ימים כל מה שיכולנו, ויצאנו למסע. במשך חודש וחצי צעדנו ברגל, על מנת להגיע לסודן, ומשם טסנו לישראל. לפני הטיסה הרגשתי שאני עומדת ללדת. פינו אותי ישר לבית החולים, הכי קרוב בסודן, שם נולדה ביתי השנייה מירה(אמא של שי אל).

בבית החולים  קרה  מקרה לא פשוט בו הורעלה התינוקת מירה ע"י רופא. למזלי  פינו אותי במטוס במהירות לישראל, לבית חולים בנהריה, שם טיפלו בי והצילו את התינוקת.

כיום אנחנו מתגוררים במגדל העמק בדירת קרקע. אני עובדת במפעל "אסם" ובעלי עובד במפעל "עלית", ושנינו ממשיכים לפרנס את הבית.

הזווית האישית

סבתא יעל: שי אל נכדה אהובה שלי, היה לי ממש כיף לעשות אתך את העבודה, ולספר לך את סיפור החיים שלי. לדעתי תוכנית הקשר הרב דורי היא תוכנית מצוינת שחיזקה את הקשר שלי עם נכדתי. שי אל: נהנתי מאוד להכין את העבודה עם סבתא שלי, למדתי על החיים באתיופיה ועל הקשיים שחוו.