מאגר סיפורי מורשת

שמי מוטי אמסילי. בשנת 1960, כשהייתי בן 4, משפחתי עלתה לארץ ממרוקו. הגענו לארץ משפחה בת תשע נפשות הישר ממרוקו למגורים בעיר קריית גת .שיכנו אותנו בדירה בת שני חדרים, היה צפוף. בשעות הלילה ההורים היו פורשים מזרנים ושמיכות על רצפת הבית והיינו ישנים כל האחים – ראש וזנב – ובבוקר היינו אוספים את המזרנים והשמיכות. למרות כל הצפיפות היו אלו ימים יפים של אחווה ורעות של כל המשפחה.

כמותנו היו עוד משפחות רבות בשכונה, והיו המון המון ילדים בשכונה: בכל שעות היום לאחר הלימודים היו כולם מתקבצים בשכונה ומשחקים בחצר כל מיני משחקים: כדורגל, קלאס, קפיצות בחבל, תופסת ומחבואים. בשכונה הייתה המולה רבה והיו הרבה מאוד ילדים, היה כיף גדול לשחק עם כולם. היינו מבלים בחצר עד שעות הערב כשההורים היו קוראים לנו מהמרפסות לעלות הביתה. כמובן שגם בבית הספר היו הרבה חברים והייתה פעילות של משחקים בהפסקות, הייתה תקופה מאוד מעניינת, מופלאה ומלאת חיים.

כשהייתי בגיל 11, בכיתה ה', פרצה מלחמת ששת הימים (1967). זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת, נרתמנו כל ילדי הכיתה למלא חול בשקים שבעזרתם המבוגרים יצרו עמדות התגוננות ברחוב, כמוכן נדרשנו להדביק בריסטולים שחורים על חלונות הבתים כדי שבלילה לא יראו את האורות של הבתים. כל המתח והחרדה התחלפו בגאווה גדולה לאחר שישה ימים כשנודע שישראל גברה על האויבים. אציין כי בתקופה זו לא היו טלפונים ולא הייתה טלוויזיה בכל בית. כל המידע התקבל ברדיו וזכור לי היטב שהרבה שכנים היו מגיעים אלינו הביתה להאזין לחדשות מתוך הרדיו שלנו שאבא שלי קנה בדרכנו לארץ באחת מתחנות המעבר.

בגיל 13 עליתי לכיתה ז' בחטיבת הביניים בתיכון, זכור לי היטב שביום הראשון כשהגענו לתיכון, כל הילדים בכיתות ח' עד י"ב נראו לי ענקיים. בכיתה י' עברתי למגמת אלקטרוניקה ומשם כבר ידענו שנתגייס לצבא לחיל הקשר. בכיתה י"א (1973) פרצה מלחמת יום כיפור וכל המבוגרים במדינה התגייסו לצבא. אנו, כל ילדי כיתה י"א, התנדבנו לעזור במשקים חקלאיים מאחר וכל החקלאים גוייסו לצבא. אני ועוד כמה חברים נסענו למשק חקלאי במושב חוגלה ועזרנו בעבודות חקלאיות, קטיף וחליבת פרות. מלחמה זו עם אויבינו הייתה יותר קשה ורבת תהפוכות ובסופו של דבר, לאחר כחודש, נסתיימה המלחמה.

כשנה וחצי לאחר מכן התגייסתי לצבא לשרת בחיל הקשר. בתקופה זו, כאמור, לא היו טלפונים כמו היום. היו מכשירי קשר ענקיים בגודל מזוודה ותפקידי היה להתקינם על הטנקים ורכבים צבאיים וגם לתקן במידת הצורך.

עם סיום הצבא התחתנתי עם סבתא דינה שהייתה חברת ילדות שלי עוד מתקופת המשחקים בשכונה. לימים נולדה לנו בתנו השנייה הילה – אימא של שני-אור. מסיום הצבא עבדתי כשנה באלקטרוניקה ולאחר מכן נקשרתי לעבודות בנייה דרך אחי שכבר היה קבלן בניין. לימים המשכתי לעסוק בעבודות בניית בתים, עבודה שאהבתי מאוד מאוד. כשהילה הגיעה לגיל 14, היא החלה להצטרף אליי לעבוד בחופשות שהיו לה מבית הספר. גם הילה התאהבה מאוד בעבודות בנייה ולימים למדה הנדסת בניין. הקמנו חברת בנייה שבה עובדים כל בני המשפחה.

בשנת 2011 נולדה הנסיכה, נכדתי, שני-אור, שהכניסה המון אור ושמחה לחיינו.

נכון להיום אנחנו עוסקים בבניית דירות למגורים. ובסיפור המתומצת שהבאתי לכאן היום אני רוצה לשים דגש מיוחד על הדרך שעשינו אנו ושכמותנו – עוד מאות אלפי משפחות שעלו לארץ ישראל בשנות ה50 וה60 – וממצב של כמעט חוסר כל ודל‏ות, כשעוד לא היו טלפונים בכלל והארץ הייתה עם מעט אוכלוסיה, במאמצים רבים על עמלו והקימו והפריחו את מדינת ישראל למעצמה שהיא היום.

אני באופן אישי גאה מאוד על ההשתתפות האישית שלי ושל משפחתי בבניית הארץ. אני מרגיש סיפוק עצום שכל נכדיי ובפרט שני-אור חיים במדינה פורחת ומשגשגת שצועדת לקדמה, ומאחל שהדור של שני-אור יחיה בארץ ישראל בשלום ובאחווה.

הזוית האישית

שני הנכדה המתעדת: אהבתי להיפגש עם סבא ולשמוע על סיפור הילדות שלו ועל כל החוויות שעבר.