מאגר סיפורי מורשת

שמי צופיה. נולדתי בשנת 1946. הימים ימי המנדט הבריטי.

כשנה לפני שנולדתי הסתיימה מלחמת העולם השנייה, והישוב בארץ החל לעכל את ממדי השואה שעברה על עמנו. לכן, כשנולדתי בתל אביב הייתה תקווה גדולה שהעולם יהיה יותר טוב, ושאפשר יהיה לבנות חיים טובים בארץ. רק דבר אחד גדול וחשוב היינו חסרים – מדינה משלנו, מדינה יהודית.  המדינה הייתה אז עדיין בגדר חלום.

גרנו בתל אביב בדירה של שלושה חדרים אותה חלקנו עם עוד שתי משפחות. אבל הוריי וכל משפחתי היו שמחים בחלקם.

יום העצמאות תש"ט  ברקע – השוליים של גבעות החול

כך חיינו, אומנם בצפיפות אבל בטוב, עד נובמבר 1947, קצת לפני ההכרזה באו"ם על הזכות של היהודים להקים מדינה משלהם בארץ ישראל.

למזלנו הטוב, מצאו הורי דירה של שניים וחצי חדרים בחולון. עברנו לגור שם, והרגשנו כאילו אנו חיים בארמון. הבית היה מוקף עצי אשל, ובגינה הגדולה של הבית צמחו עצי פרי, פרחים וירקות לרוב. חולון בזמנה כשמה כן הייתה: עיר רבת חולות.

על גבעות החול שסבבו את ביתנו, בנינו עולם מופלא של משחקים והרפתקאות.  במרחב החולות גדל עץ תות שצמרתו התברכה בתותים שחורים, גדולים ועסיסיים מאין כמותם. שעות רבות היינו מבלים על צמרת התות, ואוכלים תותים מלוא הפה. לאלו מאיתנו שלא יכלו לטפס על העץ היינו זורקים תותים ומשתפים גם אותם בחוייה.

מידי ערב, כשקראו לנו לחזור הביתה לארוחת ערב, היינו הולכות, אחותי ואני, כשהגרביים שלנו נראו כשקי חול. משחק אחר שאהבנו אותו מאוד, היה משחק קלאס. בגיר לבן שרטטנו ריבועים גדולים על הכביש, (באותם הימים הייתה תנועה מועטה מאוד של מכוניות ברחוב שלנו). לצורך משחק הקלאס נזקקנו לאבן שיש שדחפנו אותה בעזרת הרגל מריבוע לריבוע.  אבן כזאת הייתה זמינה מאד על גבעות החול, וכך בילינו שעות ארוכות במשחק זה. סבתא שלי כינתה את התקופה הזאת:"עונת הסוליות", כי תכופות היה צריך להביא את הנעליים לסנדלר להחלפת סוליות.

בימי הקיץ הלוהטים, כאשר השמש הקופחת מנעה מאיתנו לשחק בחולות או על הכביש, שימשו עצי האשל הגבוהים שסבבו את חצר ביתנו מקור משחק רב דימיון: הפכנו: ל"חבורת שוכני העצים". אחד הבוגרים בחבורה היה המפקד וכולנו סרנו למרותו. אספנו לוחות עץ ובנינו מהם מושבים על צמרות עצי האשל, שם יכולנו לשבת ולקרוא ספר להנאתנו, או לפטפט עם החברים.

בימות החורף, כשהגשם והבוץ מנעו מאיתנו לשחק בחוץ, היינו נפגשים באחד הבתים, ומשחקים במשחקי קופסה כגון: דומינו, לוטו, בינגו, ריכוז (היום קוראים לזה מונופול) והמשחק האהוב ביותר עלינו משחק הכפתורים. היינו פורשים שמיכה דקה על הרצפה, במרכז השמיכה הייתה מונחת קערה קטנה. לכל משתתף היו כפתורים בצבע מסוים. מטרת המשחק הייתה להקפיץ את הכפתורים לקערה. מי שהקפיץ את המספר הגדול ביותר של הכפתורים ניצח.

בסוף כיתה ג' עברנו להתגורר בתל אביב. גרנו בבניין בן ארבע קומות, והדירה שלנו הייתה בקומה הרביעית.

לא היו גבעות חול מסביב, לא עצי אשל, לא עצי פרי וערוגות פרחים וירקות. סביבנו היו כבישים, מעט סואנים, מגרשים ריקים שאט אט הלכו ונבנו. אופי הבילוי של שעות הפנאי השתנה מקצה לקצה. אהבנו לייבש פרחים, להכין מחזיקי מפתחות מחוטי ניילון, ליצור סיכות משפופרות של משחת שיניים , ועוד כהנה וכהנה עבודות יד.

אני ואחותי, בסוף כיתה ג' עברנו להתגורר בתל אביב.

מחשב לא היה בנמצא אף לא בדמיוננו. על טלויזיה שמענו שהיא מצוייה בבתים באמריקה, אבל לא העלינו בדעתנו שהיא תגיע גם למחוזותינו. גם אחרי עשיית שיעורים, השתתפות בחוגים, עיסוקים חברתיים למיניהם, נשאר לנו זמן לקריאת ספרים. כמה נפלא היה לשקוע בעולם הסיפורים.

לימים בגרתי, נולדו לי שלוש בנות שגם עולמן כבר היה שונה מעולמי, אך משהפכתי לסבתא לנכדים יקרים ואהובים, פתחו הם, ובעיקר הם, את העולם הדיגיטלי בפניי. זכור לי, שבאחת הפעמיים שנשארתי לשמור על שגיא, נכדי הבכור, שהיה אז בן שנה וחצי, הוא ביקש ממני שאפעיל לו את הקונפי. (משחק מחשב לקטנים).

ניסיתי ללחוץ פה ושם, אך ללא הצלחה. התנצלתי בפני שגיא והיסברתי לו שסבתא אינה יודעת מה לעשות. הוא לא דיבר, אלא לקח לי את הייד והוביל את ידי אל העכבר. והנה, ראה זה פלא: הקונפי נכנס לפעולה. התעוררי, אמרתי לעצמי. צריך להתקדם אל דור הנכדים. על זה ושכזה נאמר :

מפי עוללים ויונקים יסדת עוז.

 סבתא צופיה בחיק המשפחה

מה רב השוני בין ילדותי לילדותם. אני מרשה לעצמי להניח, שבין ילדותם לילדות נכדיהם השוני יהיה גדול אף יותר.

הזוית האישית

סבתא צופיה: תודה למעייני, נכדתי האהובה, שנתנה לי את ההזדמנות החווייתית לשחזר אתה את עולם ילדותי, שהיה עולם מופלא בעידן לא דיגיטלי.