מאגר סיפורי מורשת

שמי שיר פדובה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי להשתתף בתכנית יחד עם סבתא שלי נאוה הברמן. סבתי נאוה נולדה בשנת 1963, בחיפה לבית משפחת תדמור. סבתא סיפרה לי על תקופת ילדותה.

סבתא נאוה מספרת:

כשאני הייתי בגילך (11) ואפילו יותר צעירה היינו נוסעים כל חופש לכינרת!

צריך לזכור שמדובר לפני 60 שנה, לאנשים לא היו מכוניות כמו היום, לא היו טלפונים, לא היו את אותם תנאים כמו שיש היום, אבל לאימא שלי היה ידיד טוב מאוד שהיה לו חוף פרטי בכינרת. בחוף הפרטי הזה היה צריף גדול וריק ובקצה שלו היה כיור עם משטח קטן, ארון וערמה של מזרונים.

בחופשות החגים ובחופשת הקיץ: פסח, שבועות וכמובן החופש הגדול, היינו נוסעים יחד עם עוד שתי משפחות (חברים שלנו) לחופש בכינרת. לקחנו כמובן אוכל, בגדים ומשחקים. אני הייתי עם אחי והייתה אתנו עוד משפחה עם שלוש בנות ועוד משפחה עם שתי בנות. תמיד היה מאוד שמח, היה לנו חוף שלם, פרטי, משלנו כמו פינת גן עדן. היה לנו את ימת הכינרת והיינו באים  מצויידים עם כל מיני משחקי מים, גלגלים ומצופים למיניהם, לא כמו שיש היום עם כל מיני ציורים ודמויות. היה לנו מזרון ים וגלגל שזה היה משהו מאוד חדשני "ויוקרתי" ולא היה את זה לכל אחד.

אחד החברים מתוך אחת המשפחות הוא מוזיקאי והוא תמיד דאג שתהיה לנו מוזיקה טובה (לא כמו היום שפותחים יוטיוב או ספוטיפיי ויש שירים), היה צריך להביא ציוד שלם כדי שתהיה לנו מוזיקה טובה והיינו שרים ורוקדים. אני זוכרת, שהיינו רק צוחקים ושמחים. קמים בבוקר לובשים בגד ים והולכים למים, בינתיים האימהות היו מכינות לנו ארוחת בוקר, אחר כך היינו משחקים במשחקי קופסא שונים.

בצהריים לא היינו נכנסים למים כי יש בכינרת רוחות שרקיה, רוחות מזרחיות, שהן סוחפות את המים וזה מסוכן להכנס למים, לכן היינו יושבים בצריף ומשחקים משחקי קופסא וקוראים ספרים. אם נשאל את הילדים האחרים או את אח שלי, כולם זוכרים את הצחוקים והחיוכים, אבל דבר אחד אני זוכרת מאוד מאוד טראומתי.

הזיכרון הטראומתי

לידיד של אימא שלי היה לו בנוסף לחוף גם שטחים של חקלאות הוא היה מגדל ירקות, פירות וכבשים. לקראת סוף הנופש, הוא היה מביא כבשה, שהיו שוחטים אותה ועושים ממנה כמו שאומרים היום "על-האש". לפני השחיטה היינו רואים את הכבשה, מלטפים אותה משחקים איתה, הולכים לטייל איתה. שתביני חוף שלם היה רק שלנו לא היו אנשים אחרים רק אנחנו והכבשה. שיחקנו ושיחקנו ושיחקנו עם הכבשה ואז אמרו לנו שלוקחים אותה. הכניסו אותה לתוך שק ולא אמרו לנו מה קורה איתה. כל הזמן שאלנו "איפה הכבשה מה-מה". היינו נותנים לה לאכול ולשתות ומטיילים איתה ממש כמו עם כלב. זה אחד הדברים שאני הכי זוכרת בתור טראומה.

זה לא קרה פעם אחת, אבל אחר כך הבנו לאן "מה-מה" הולכת… במשך הזמן גדלנו… ולא תמיד הביאו לנו אותה קודם לשחק, לפעמים היא הגיעה ישר לצלחת (כן זה קריפי מאוד). אחרי ששחטו את הכבשה והכינו את "הבשר על האש", האמהות הכינו סלטים ותוספות כמו חומוס וטחינה. היה לנו טאבון  בו היינו אופים פיתות. אחרי ארוחת הערב אנחנו הילדים נפלנו מעייפות והמבוגרים היו משחקים בקלפים.

זאת הייתה צורת חיים אחרת לגמרי, מנטליות אחרת, כל כך שונה. אף אחת מהחברות שלי לא נסעה לכינרת. לאנשים לא היו מכוניות פרטיות, כמו שיש היום כמעט לכל משפחה. לשתי המשפחות האחרות היו מכוניות לנו לא הייתה מכונית, והיינו נוסעים יחד איתם.

לידיד של אימא שלי, היה טנדר  בו הביא מגידוליו: עגבניות, מלפפונים, תפוזים, ענבים ואבוקדו, שאז היה נדיר. עדיין לא היה אבוקדו בשווקים. בתקופה ההיא, אכלו רק פירות עונתיים, זה לא כמו היום, שאת רוב הפירות והירקות יש כל השנה. פעם היה לכל פרי רק כמה שבועות או חדשים, לפי עונות השנה וזהו, חיכינו לפרי שיגיע רק בשנה הבאה.

בחורף לא היה עגבניות הן היו יקרות מאודו לכן אנשים לא היו קונים. בחורף אכלו מה שגדל בחורף. לנו הוא תמיד הביא ארגזי עגבניות. היו לנו המון עגבניות, כל השנה, גם בחורף. אימא שלי לא ידעה מה לעשות עם כל כך הרבה עגבניות. לנו היה באמת שפע של פירות וירקות, שלא היה את זה, באותה תקופה זה היה נחשב למאוד "יוקרתי". בחוף הוא היה מביא לנו כמויות של פירות וירקות. גם  לנו וגם לשתי המשפחות האחרות, של החברים.

בשטח של החבר, היה צריף גדול בו גרנו בחופשות. היינו כולנו יחד בצריף. זה היה צריף בגודל של שתי כיתות, הצריף הזה היה ענק! הייתה דלת בכניסה בקצה, ממול היה חלון ועוד חלון בצד. ברוחב החדר היינו מסדרים עשרה מזרונים בערך. כך היינו ישנים אחד ליד השני צפוף צפוף.

אני זוכרת את הבקרים, בבוקר קמנו מוקדם לראות את הזריחה ובערב את השקיעה, היו לנו פנסי נפט (הנקראים לוקס) לא הייתה כמעט תאורה. אחד הדברים שאני ממש זוכרת, כי אני הייתי הכי גדולה מבין כל הילדים וגדלנו כמו משפחה גדולה כולנו יחד, זה היה בית השימוש – הוא היה בחוץ, יחסית רחוק מהצריף, אז מי שרצה ללכת להתפנות הלך עם מבוגר, היה חושך מוחלט היה לנו רק את הפנס.

נפשנו שבוע או עשרה ימים בערך. זמן ההתארגנות וארגון הציוד היה ארוך. היום הדברים האלו פשוטים מאוד, אבל אז בזמנו לא היה כל כך פשוט וברור מאליו שאפשר לנסוע לנופש בחוף הים. צורת החיים הייתה לגמרי אחרת, כל דבר שנראה לך היום נורמלי וברור אז זה לא היה לכל אחד ומובן מאליו.

הצריף הזה זה, היה כמו לנסוע למלון פאר של היום! אנשים לא נסעו למלונות כמו היום, אם היו נוסעים – אלו היום המבוגרים שיצאו לנופש בריאות של קופת חולים. הבילוי בצריף היה כמו לנסוע למלון פאר בשבילינו ובשביל כל אחד אחר, שרק שמע על זה, כי בתנאים שלפני 60 שנה זה היה שיא הפאר, שיא השכלול ושיא החוויה.

סבתא נאוה בנעוריה

הזוית האישית

סבתא נאוה: נהניתי מאוד לשבת עם שיר, נכדתי, ולספר לה על החיים שלי כילדה ועל החוויות שעברתי בילדותי.

הנכדה שיר: היה לי מאוד כיף לשבת עם סבתא נאוה, להקשיב לסיפור המעניין הזה. מאוד נהנתי לכתוב אותו ומאוד נהנתי שסבתא שיתפה אותי בסיפור.