מאגר סיפורי מורשת

סבתא פרידי אלטהויז השתתפה עם נכדתה מושקי בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר "בית חיה מושקא" חב"ד במגדל העמק.

סבתא פרידי מספרת לנכדתה מושקי אלטהויז: "בילדותי גרתי בכפר חב"ד, אנחנו ב"ה תשעה אחים ואחיות במשפחה. שמות הוריי הם סוניה ושלום דובער ליפסקר. נקראתי בשם פרידי, כי כאשר נולדתי פנתה אחת הנשים לאמי וביקשה ממנה שתקרא לי פריידי על שם אימא שלה, כי לא היה עליה עדיין שם. אמי עבדה כגננת ואבי היה אחראי על פועלים שעבדו בניקיון. מאוחר יותר הוא ניהל את צרכנית היפר ליפסקר, שהיום מנהלים אותה הדודים.

ילדות בכפר חב"ד

כשהייתי קטנה לא היה מגוון כל כך גדול של חטיפים וממתקים, האמת שחטיפים לא היו בכלל, והממתקים היו וופלים, סוכריות, שלווה, בוטנים ועוגות מאפה בית.

שיחקנו הרבה בחוץ, המשחקים העיקריים היו גומי, חבל, חמש אבנים, תופסת, מחבואים, מונופול והרבה ספורט על הדשא בחצר. בזמננו לא היו פלאפונים ולא מחשבים. אפילו טלפון רגיל לא היה בבית. יותר מאוחר היה לנו טלפון בבית, אך השיחות היו יקרות מאוד ולא יכולנו לפטפט עם חברות בטלפון.

בתחילה הטלפון היה עם חוט, כלומר, שפופרת שהייתה מחוברת לטלפון עם חוט. מאוחר יותר המציאו טלפון אל חוטי, וזה היה פלא גדול. ראינו למול עינינו איך הטכנולוגיה מתפתחת ומשתכללת. בזמננו המציאו מכונת כביסה שיודעת גם לסחוט בלחיצת כפתור. בזמננו המציאו את המחשב ואת הפלאפונים, ואת האפשרות לשוחח בשיחת וידאו, זה היה פלא גדול. התחביבים שלי היו איסוף בולים, מכתביות ומפיות.

הוריי מאוד אהבו לארח אורחים, במיוחד אורחים לסעודות  השבת. במשפחה שלי מאוד אהבו לשיר, ובשולחן שבת שרנו המון שירים יפים וזמירות לשבת. מאוד אהבתי את שולחן השבת שלנו, כל המשפחה ישבה סביב שולחן השבת, שרנו זמירות ואבי היה מספר סיפורים יפים.

לימודיי

למדתי בבית הספר בכפר חב"ד, היינו 18 בנות בכיתה. הייתי ילדה שקטה וחרוצה. מאוד אהבתי את שיעורי האומנות, היינו רוקמות וסורגות, ולמדנו לתפור כפתור ולתקן מכפלות.

את ארוחת הצהרים היינו אוכלות בבית הספר. היה לנו חדר אוכל, שקראנו לו מסעדה. היה תפריט קבוע לכל יום. בדרך כלל אהבתי את האוכל שהגישו שם. אני זוכרת שהייתה לנו תורנות מי יוריד מהשולחנות ומי יחלק את הברכונים. לא היו כלים חד פעמיים כמו היום, היו צריכים לשטוף כל יום את הכלים. אבל שטיפת הכלים לא היה התפקיד שלנו.

יום הלימודים היה הרבה יותר קצר מהיום. ברבע לאחת כבר סיימנו את יום הלימודים. היה לנו טיול אחד בשנה, זה היה הטיול השנתי, תמיד נהנינו בטיול השנתי. לא נסענו באוטובוס כמו שנוסעים היום. נסענו במשאית מיוחדת לטיולים. במשאית לא היו כסאות כמו באוטובוס. אלא, לאורך המשאית היו שני ספסלים אחד מול השני וכולם ראו את כולם. בדרך שרנו הרבה וצעקנו סיסמאות.

למדתי בבית ספר בכפר עד כיתה ח', אחר כך עברתי לכפר חב"ד ב' ללמוד שם חטיבה ותיכון. בכיתה י"ב הייתי שליחה ב"בית חנה" בצפת. ובחופש של כיתה יב התחתנתי.

הקמת המשפחה והשליחות

לי ולסבא יש דוד משותף, והוא היה השדכן שלנו. אחרי החתונה שם משפחתי הפך לאלטהויז. לאחר החתונה יצאנו לשליחות בקריית מוצקין, ושנה אחר כך הגענו לקריית טבעון. ב"ה זכינו שחלק מהילדים שלנו גם שליחים בקרית טבעון, וב"ה גם המשפחה של מושקי שלוחים בקרית  טבעון.

הזוית האישית

מושקי הנכדה המתעדת: נהניתי להכיר אותך יותר, תודה סבתא. אשרי שזכיתי לסבתא כמוך.

מושקי כיום