מאגר סיפורי מורשת

שמי חגי טאוב נולדתי ב1951 בקיבוץ משמר העמק. השם חגי מגיע  מהתנ"ך. הוא מופיע כשמן של שתי דמויות מקראיות. אחת מהן היא בנו של גד ונכדו של יעקב אבינו. השנייה היא חגי הנביא שהתנבא בתקופת השיבה לציון, וספר הנושא את שמו נמצא עשירי בקובץ תרי-עשר, וכולל שני פרקים בלבד.  בהקשר זה לעיתים השם ניתן כדי להדגיש את החיבור לארץ ישראל, לשיבת ציון ולחגי ישראל. טַאוּבּ (ביידיש טויב, בגרמנית Taub) הוא שם משפחה ממקור גרמני. בגרמנית פירושו הוא "אדם חרש", או יונה.

נולדתי בקיבוץ משמר העמק. תמיד חייתי בקיבוץ. לא הייתי בבית ההורים בשום שלב, נולדתי בבית חולים העמק בעפולה, וכבר מהיום הראשון שלי הייתי בבית תינוקות. גדלתי בבתי תינוקות, אחר כך בבית ילדים, ובהמשך במוסד (בתנועת שומר הצעיר התיכון נקרא המוסד). כילד, לא זכורים לי קשיים משמעותיים. זכור לי שהייתי ילד מאוד מופנם. לא היו לי צרות, אבל פה ושם הרגשתי דחוי בצדק או שלא בצדק. היו לי תקופות כאלה, אבל לרוב היה לי טוב. אני זוכר שלא התייחסו לזה בכלל, אף אחד לא עזר לי. בנוסף, התקשיתי ללמוד לקרוא.

בגן, לפני כיתה א', הייתי נחשב לאחד החכמים. אם היו מביאים מישהו מבחוץ, אז היו תמיד שולחים אותי להראות את היכולות שלי. אני לא חשתי בזה בכלל, לא הרגשתי שהייתי ילד שנחשב חכם. את זה אמא שלי סיפרה לי בגיל מאוד מבוגר. זה מאוד הפתיע אותם שבכיתה א' התקשיתי ללמוד קריאה, ואז נעמיצ'קה שהייתה מורה, לקחה אותי לשיעורי עזר, וחזרה לשיטה דומה לזו שבא משתמשים היום. אני זוכר שבסוף כיתה א' נסעתי לתל אביב. הייתי נוסע המון לתל אביב לבלות. היו לי דודים שם גם מצד אבא וגם מצד אמא, ובעיקר הייתי אצל אלה מצד אמא.

הייתי שם איזה שבועיים, הדוד שלי קנה אוטו, ויצאנו לטיול ברחוב. וכל הילדים כתבו לי מכתבים, כי הייתי המון זמן בתל אביב. אז לא יכולתי לקרוא מי שכתב בכתב (כתב עגול) רק מכתב בדפוס יכולתי לקרוא, אבל אני זוכר שזה עניין אותי ורציתי להבין. לא יודע איך זה, כשבאתי לכיתה ב', הכל זרם, כאילו אני יודע לקרוא כתב דפוס וגם כתב עגול. פתאום לא הייתה בעיה. התחלתי לקרוא ספרים, הייתי קורא הרבה ספרים.

היה מאוד מקובל אצלנו במנוחת צהריים לקרוא ספרים. לא היינו חייבים לישון, היו אומרים: "תסתובבו לקיר ואל תבלבלו את המוח". ואז התחלתי לקרוא והייתי קורא הרבה. לפעמים אפילו הייתי הולך לישון מאוחר, כי הספר ריתק אותי. עד כיתה ו' למדתי בקיבוץ. תמיד גרנו בפנימייה. היינו בקבוצות והקבוצה הייתה הדבר הכי חשוב. כל שני שנתונים היו קבוצת גיל. בשונה מעכשיו, כשאני הייתי ילד אז היו לנו חברים רק מתוך הקבוצה שלנו. לא היו חברויות מחוץ לקבוצות, למעט במקרה של שכנים שגרו אחד ליד השני. אני רואה שהיום בגלל המרחבים, אתה יכול ללכת עם חבר בשנה מעל, חבר שנה מתחת. אצלנו זה לא היה מקובל. הכרנו ילדים מקבוצות אחרות, היינו יחד איתם באירועים, אבל הקבוצה הייתה המרכז. לבית הספר, מכיתה ג' עד כיתה ו', קראנו ה"חברה". לכיתה א' קראו "כיתת מעבר" בכיתה ג' היה טקס והתקבלתי לחברה. לא זוכר הרבה מזה. בכיתה ו' התחלנו הדרכה של השומר הצעיר כלומר קיבלו אותנו לתנועה.

היה לי תחביב ייחודי, אני אהבתי מלכים. החלום שלי היה להיות מלך. הייתי הולך עם כתר מנייר על הראש. אני חושב שאפילו בבית ספר זה עוד נמשך. אני לא יודע מתי זה התחיל וממה זה התחיל, אבל זה היה החלום שלי בגיל צעיר, עד שראיתי את משחק הכדורסל הראשון שלי. מהרגע שנחשפתי לספורט אז קודם כל אהבתי כדורסל, אבל הכל עניין אותי.

בדיעבד הייתי ספורטאי מאוד חלש, אבל אז לא הכרתי בזה כל כך. בגלל שהייתי מקובל, אז הייתי בקבוצת כדורסל בחמישייה הראשונה. בדיעבד, הייתי שחקן שביעי או שמיני ברמה, אבל הייתי תמיד בחמישייה של הקבוצה, בגלל שהייתי מקובל. אני חושב שמגיל שש אהבתי לראות כדורסל.

בקיבוץ היו אז  "גיוסים", עבדו שישה ימים בשבוע, לא כמו היום, כלומר נחו רק בשבת. אמא שלי, סבתא מיכל, הייתה רכזת המטעים, אז היא הייתה מחויבת לכל הגיוסים. היא הייתה לוקחת אותי לגיוסים בכרם. ואבא שלי לא אהב את הגיוסים אז הוא היה אומר לי בוא נלך לראות כדורסל.

בילדות הייתי חולה על טרקטורים, הכרתי את כל הטרקטורים. כל יום הייתי הולך לסככה של הטרקטורים לשחק. סבתא מיכל, בגלל שהיא הייתה אישה שניהלה ענף חקלאות, וזה היה מאוד חריג, חשבו שאפשר לתת לה את הטרקטורים הלא טובים. אז אמא הייתה שואלת אותי איזה טרקטור לקחת. ביליתי הרבה בטרקטורים כולל מקרה מצער שהיה לי.

כשהגיע הקומביין החדש לקיבוץ הייתי הולך לראותו כל יום. בקומביין הזה, בשונה מהיום, יש הנד-ברקס (בלם יד) עם ידית כזאת שמרימים עם הרגל, וזה תופס את הברקס. אני ראיתי שהקומביין עמד במישור. המבוגרים שנהגו בו לא משכו את הבלם, אלא השאירו אותו משוחרר, אז חשבתי שכך זה צריך להיות. באחד הימים הקומביין עמד בירידה ואמרתי לעצמי: את זה, אפשר לשחרר, ושחררתי והקומביין התחיל להתדרדר ולנסוע. הוא לא התניע, אבל התחיל להתדרדר. אם היו משאירים אותו בהילוך, הוא לא היה זז. הקומביין התדרדר, ועלה על משהו וקימט אותו. נבהלתי, ורצתי לבית. נשכבתי על המיטה. לא אמרתי כלום, לא דיברתי כלום. כמובן, בערב הייתה השכבה בבית הילדים. אבא לקח אותי להשכבה, לא אמרתי לאבא שום דבר. נפרדנו, הוא הלך, ואחרי כמה דקות הוא חזר. הבנתי שהוא כבר יודע כי היו כאלה שראו ואמרו לו. אמרו לו: תגיד "עמה-חייה (ברוך שהחיינו) מזל שלבינך לא קרה לו כלום". ואני אמרתי לו: "אבא, ילדים זה יותר חשוב מטרקטורים".

אבא שלי לא אהב את הגיוסים אז הוא אמר לי לבוא לראות כדורסל. אני חושב שזה לא היה לפני כיתה א'. אז אני זוכר שהגעתי למשחק כדורסל, ולא ידעתי לספור ולא הבנתי מה התוצאה, וגם לא ידעתי לקרוא מספרים. כשנגמר המשחק ואחד ההורים, אבא של דפנה עופר, אמר לה שהפסדנו, ואני לא ידעתי מה התוצאה. היה לוח תוצאות פרימיטיבי כזה. ואני נכנסתי לזה (לעניין המספרים) ותוך שבוע כבר ידעתי לספור. כשאימא שלי ראתה שאני יודע לספור כבר, היא  התחילה לשאול אותי שאלות בסיסיות בחשבון. מספרים קלטתי ממש מהר, אז אמא שלי לימדה אותי חיבור ארוך. היא הייתה רכזת מטעים, והיו לה המון משימות ניהול וחישוב. היא נתנה לי לעשות את כל מה שהיא צריכה, לחבר, לחסר – את כל החישובים שלה. היא לימדה אותי שלושה ימים, או שבוע, ובערבים שאלה את אבא אם זה נכון, אבא שלי גם כן היה מאוד מהיר בחשבון. כשהגעתי לכיתה א', בשיעור הראשון היו לנו כרטיסים והייתי צריך לכתוב את השם שלי. לקח לי רבע שעה לכתוב. כתבתי בכתב ראי, לא יודע להסביר למה, אבל כתבתי בכתב ראי. אבל כשהייתי בשיעור חשבון ראשון, לימדו אותנו חיבור וחיסור עד 10, ואני אמרתי למורה: "למה עד 10? אפשר עד 100". אמרו לי: "נגיע לזה". הגיעו לזה רק בתחילת כיתה ב'.

הייתי חולה על כדורסל. הייתי צורח במשחקים כמו משוגע. הייתי האוהד הכי משוגע בקיבוץ. היו אצלנו שיחות קבוצה כל הזמן, ולפעמים גם שיחות חברה ותמיד דנו בזה (בצעקות בזמן משחקי כדורסל) ותמיד אמרו זה לא כולם. יש אחד משוגע ולא כולנו משוגעים וצועקים. זה היה ברור למי התכוונו. גם בשיחות חברה, שזה כלל שלוש קבוצות.

כשעליתי לכיתה ז' אז עבדתי בגידולי שדה. המדריך היה משחק כדורסל, הוא עד היום מתעסק בכדורסל. אז הוא אמר לי אנחנו באים למשחקים של משמר העמק, לא בשביל לראות את המשחקים אלא את המעודדים… כשניצחנו זה עשה לי את היום, וההפסדים – זה היה בגדר אסון טבע בשבילי.

מקרה מצער:

אמא שלי הייתה בהריון ובאותו זמן גם סבתא של דגן יבזורי, אבל היא הייתה בחודש אחד אחרי אמא, ויום אחד, אני חושב, יום חמישי, באה המטפלת ואומרת לי תנחש איזה הפתעה יש לך. יש לך אחות חדשה. למחרת היא (המטפלת) באה אליי ואמרה לי תנחש איזה הפתעה יש לך. ואני שאלתי מה ניצחנו במשחק? ואז היא אמרה: לא, יש לך אח חדש. האמת התאכזבתי. בכלל לא חשבתי שזה יכול להיות, למרות שידעתי שאמא בהריון ואבא בכלל לא היה בבית.

אצלנו היתה שיטת לימוד מאוד מוזרה. אנחנו היינו מתחילים במילים כל בוקר בשיעור חשבון עד 10:30 ואז עוד שיעורים עד ארוחת צהריים ב13:30. וגמרנו ללמוד, אבל אז היה לנו מחוץ לזמן הזה שיעורי מוזיקה, התעמלות ובשלב מסוים גם אנגלית. אני הייתי מגיע לאנגלית, תמיד מטושטש לחלוטין, בהתחלה הייתה אצלנו מורה שלא התקדמה עם האנגלית. הבנתי את החומר הנלמד, תפסתי את העסק וקצת התאמצתי. ואז בכיתה ג' שהיא החלה לדבר באנגלית בשיעורים ולרוץ עם החומר, אני פשוט עזבתי את האנגלית ולא למדתי, עד היום זה פוגע בי כי אני לא יודע אנגלית מספיק טוב.

בשיעורי ההתעמלות לפעמים שיחקנו הקפות בכדורסל- אחד זורק ומישהו רץ מהקבוצה השנייה סיבוב ומתחלפים.  היום אני יודע שגם היינו עושים אצלה הרבה דברים שקשורים ביוגה. למרות שרותם אמרה לי שהיא לא יודעת יוגה. היא גם לימדה אותנו לעמוד על הראש. זה שאני יודע היום לעמוד על הראש זה לא בגלל זה, אבל את הבסיס למדתי ממנה.

כשהגעתי ל"מוסד" הכל השתנה. עד כיתה ו' סדר יום שלנו היה מובנה לחלוטין, להוציא את זה שמארבע וחצי עד 20:00 היינו אצל ההורים. ב-20:00. היינו באים לבית ילדים ב-20:30 הולכים לישון, מקריאים סיפור. בכיתה ז' עברנו למוסד, שם אף אחד לא אומר לך מה לעשות. אף אחד לא אומר לך מתי להתקלח. שבוע ימים לא באתי להורים עד שאמא באה ואמרה שזה לא יכול להמשיך ככה. אחרי זה תפסתי את עצמי והתחלתי להבין מה קורה ואיך מסתדרים. אבל בכללי אף אחד לא אמר לנו מה לעשות, ולא היה סדר יום. בחופשים בכלל אתה הולך לאיבוד כי אין סדר יום. בכיתה י"ב כבר עבדנו הרבה, אבל לפני זה במוסד רק עבדנו שעה וחצי כל בוקר מ6:00 עד 7.00 וחצי כל בוקר.

בציר ענבים זה נחשב לעבודה רומנטית. אבל לפעמים אתה מתחיל לאכול ענבים וכואבת לך הבטן אחרי עשר דקות. אתה בוצר ענבים ואחרי זה אתה צריך לנקות אותם ולסדר יפה כי זה ישר הולך לשוק. אז חשוב לא להשאיר ענבים רקובים באשכול. כל הזמן בודקים אותך ואם אתה עושה בסדר. ויש דבורים וחם לך וב7:30 אתה כבר מזיע. לא סתם בחרו שנעבוד בבציר בכיתה ז, כי ילדים יותר גדולים לא רצו לעשות את זה.

אמא שלי עבדה בניהול בית אריזה, שנה ראשונה היא עבדה בשתי משמרות, והייתה מסיימת בערב מאוחר בלילה. היא לימדה אותי לעבוד על גשר פיקוד. זה למיין את התפוחים לפי גודל שהם נארזים. הרבה פעמים, זה הפריע להם שילד עושה את העבודה הזאת. אחרי שהיינו אורזים אותם היו מעמיסים על עגלות של טרקטור ומובילים אותם עם טרקטור רתום לישר עגלות עם תפוחים מהזורע עד רמת השופט. זה היה עוצר את כל הכביש.

למדנו ועבדנו בשומריה וזה היה חלק בלתי נפרד. הלימודים בשומריה היו בלי בגרויות ובלי בחינות. הייתה אז שיטת הערכה שונה מהיום. נניח יש את התלמיד הכי טוב בכיתה אז אומרים לו שהוא בסדר, והתלמיד הכי חלש אם הוא מתאמץ אז אומרים לו כל הכבוד ומפרגנים לו. הכל לפי המאמץ לא לפי ציונים.

לי היה מחנך מאוד מיוחד. הוא ראה שאני יודע את החומר. הוא בא, ישב איתי ואמר לי: "אתה לא מתבייש להגיש ככה חומר?", אז הוא לקח מחברת של זו שישבה לידי. ישבנו אז בדרך כלל בן ליד בת. הוא לקח את המחברת שלה ואמר: תראה, אני יודע שמה שכאן כתוב (אצלי במחברת), טוב ממה שאצלה כתוב. אבל תראה איך היא הגישה, כמה מסודר וכמה יפה. אצלי הכל היה כתוב מבולבל וגם הייתי די אדיש ללימודים. עד כיתה ט' בחשבון לא הייתי צריך להקשיב. זה הכל קרה מעצמו.

המורה לטבע שלי דווקא, הייתה מורה טובה. היא לימדה דברים חשובים. היא לימדה גם את אמא שלי, אבל היא ידעה את החומר טוב. אנגלית כבר אמרתי שלא ממש למדתי. מה שלא היה חשבון לא כל כך עניין אותי.

בכיתה ט' קרה מקרה עצוב: אני חליתי, והרופא שהיה ידיד טוב של ההורים שלי, והבן שלו היה חבר שלי. הרופא גר בקיבוץ ובהתחלה הוא עבד רק בקיבוץ, בהמשך הוא עבד בכל האזור. הוא בא וראה שיש לי אנגינה, אמר שלום והלך ולא הגיע שבועיים. אחרי שבועיים כשחזר לקיבוץ הוא ראה שאני עוד חולה ונכנס ללחץ. הוא ישב כל היום, רק בדק בספרות מה יש לי, ואז החליט שהוא יודע מה יש לי. אז לא היתה אנטיביוטיקה בכדורים כמו שהיום. הוא רצה לבדוק שאני לא אלרגי, אז הוא נתן לי זריקה במינון נמוך של חומר, ועשה טסט. ואז אחרי שראה שאני לא מתנפח הזריק לי אנטיביוטיקה. זה עזר לשלושה ימים, אבל תוך שבוע וחצי זה חזר. אז שלחו אותי לבית חולים. הייתי בן ארבע עשרה בערך, הייתי ילד במחלקה של מבוגרים. היה לי אבצס בגרון אז לקחו אותי לניתוח קטן. שמו לי חלוק גדול עלי, הייתי שם לבד. ההורים לא היו איתי. הרופא היה מאוד נחמד. זה אמנם ניתוח קטן, מאוד אבל  נשארתי שם עוד כמה ימים והשתחררתי. באותה תקופה כבר התלהבתי מטנקים. יום אחד שמעתי שאיפה שהיום הקניון ליד בית החולים בעפולה, היום יש שם בסיס צבאי של טנקים אז הלכתי לראות אותם.

במתמטיקה היה לנו מורה לא כל כך טוב. הוא לא ידע להסביר אבל הוא ידע את מתמטיקה ובשלב מסוים הוא התחיל לרוץ עם החומר. פתאום, לא מבין למה, התחיל לתת שיעורי בית. מה אני אעשה?… אני הייתי עושה שעורי בית שנתנו לי. הייתי ילד טוב ירושלים. אבל בכל התקופה הזאת שחליתי והייתי בבית חולים אז כמובן שלא עשיתי.

וגם הייתה תקופה שפשוט לא הבנתי את החומר. זה נמשך לפחות שנה. אחרי שנה בכיתה י', בא אלי משהו שקראו לו אביהו עיקר. למדנו מה שנקרא אינדוקציה מתמטית. אז היו קוראים לזה משפט מספרי אחזור. משהו כזה, זה שאומרים שאתה כותב הנחה במתמטיקה, ואתה בודק אותה לגבי מצבים אחרים. היינו צריכים להוכיח כבר נגזרת בעזרת אינדוקציה. אני כבר הייתי ב-י"א אפילו. אמרתי לו אביהו אני לא מבין את החומר. אני לא יודע את החומר אתה תפתור את זה. בסוף לקחתי את הספר, ולמדתי. כך גם למדתי נגזרות. וכך השלמתי את כל החומר עד שידעתי.

כל שאר התחומים בקושי למדתי. באנגלית למשל הורידו אותי רמה מכיתה ט'. ובכיתות ח-'-ט' כשהתחלנו ערבית, דווקא הייתי לא רע. אמרו לי שמי שלא טוב באנגלית לא לומד ערבית. היה מורה שקראו לו אליקים, אבא של עמי ואילן. הוא אדם שיודע הכל. אז קצת דיברנו אנגלית. הייתי בסדר לא מצטיין הכיתה. הוא לימד אותנו על הבחירות בארצות הברית הוא הרצה לנו על כל נושא בעולם. הוא היה ידען גדול מאוד. היה ראש אגף היסטוריה בצה"ל. הוא היה באמת איש משכמו ומעלה. אחרי זה גם נתנו לי שיעור עזר באנגלית עם המחנך שלי מכיתה ז'. הוא סיפר על הבעיות שלו ולא כל כך לימד אנגלית. אבל במתמטיקה, חזרתי להיות תלמיד טוב.

בתקופתי לא היו בגרויות אז לא כל כך עניין אותם מה קורה בכיתה. אבל בכיתה ח' – ט' כבר חילקו אותנו לשתי קבוצות. כל מי שהחשיב את עצמו רצה להיות בקבוצה הטובה יותר. הרוב לא למדו בכלל, בעצם אני חושב מכל הכיתה הזאת היינו כחמישה תלמידים שלמדו.

לקראת סוף י"ב. חבר'ה התחילו לקבל זימון ללשכת גיוס  ולמבחנים פסיכומטריים. שלחו אותי למיונים לטייס. ומי שעובר את זה עושה גיבוש טייס. אני זוכר שלקחו אותנו לחיפה למיונים, ועשו לנו מבחן רורשך עם כתמי דיו ואז היו עוד מבחנים פסיכומטריים. הייתי טוב, ומישהו שהיה לידי העתיק ממני. היה גם צריך לכתוב חיבור וכתבתי נורא ברצינות. היינו הרבה חבר'ה, באנו 200 איש קיבלו חמישה עשר. כמובן שאותי לא קיבלו. החזירו אותי מחיפה, לאחר כבוד. החלטתי שאני לא יכול לחזור ככה. הלכתי לסרט. והגעתי די מאוחר הביתה. למחרת קמתי והלכתי לעבוד בלול.

אחרי כמה ימים, אמרו לי שמחפשים מתנדבים שילכו לקיבוץ ניר עם, והם יצטרכו לירות בנשק. אמרתי שאני הולך. בסוף נסענו לשניר. אמנם היינו בלילה ערים, אבל בגלל שעשינו מה שרצינו, זה היה טוב. עבדנו מאוד קשה, סידרנו שם גדרות בבקר. מי שהיה הבוס שלי שם, היה אבא של רינת שהיא חברה טובה של אמא שלך, והייתה עם ההורים שלך בשנת שרות במנו"פ.

היה שם מאוד נחמד ואחרי זה הייתי בגבעת חביבה. ושם היתה תופעה שהייתה בקיבוץ, שקראו לה "גרעין בנים". והצטרפתי בעקבות זה לסניף הזה. הלכתי לגרעין בנים.

הילדות שלך היום שונה מזו  שלי. אנחנו ישנו בבית ילדים ולא בבית של ההורים. בהקשר זה, הילדות של אמא שלך דומה לשלי – היא הייתה במחזור האחרון של ילדים בקיבוץ, שישנו בבית ילדים עד סוף יב'.  היא ישנה אצלנו עד גיל שישה שבועות בתור תינוקת ואני לא הייתי בכלל.

אצטט איש חכם שאמר: "פעם הייתי יכול לשחק עם הילדים, היום אני השוטר של הילדים. ההורים שלנו לא היו חייבים להאכיל אותנו, רק לקראת הסוף (סוף יב') הייתה ארוחת ערב שהיינו אוכלים אצל סבים, ואצל ההורים לא. היינו אוכלים בחדר האוכל, גם בשבת. היינו אוכלים בחדר אוכל, היינו מתקלחים בבית ילדים, להורים לא היו שום חובות. רק היו אחראיים על ה"השכבה" וזהו. הייתי משחק הרבה שח עם אבא. היה לנו דומינו, הוא עד היום שמור פה. היינו משחקים דומינו בארוחת ארבע. היינו משחקים המון, כשהייתי בכיתה גימל או דלת הרבה פעמים כבר לא היינו הולכים ישר להורים, אלא הולכים למגרש כדורסל או משחקים כדורגל, עד שש כזה שש וחצי, ואז הולכים להורים למעט זמן. כשהייתי מתעורר בלילה, לא היה למי לבכות. בכל בית ילדים היה מכשיר – רמקול ששמעו בו את התינוקות. היה יושב שומר לילה והיה שומע את זה בבית השמרטף. ואם ילד בכה, הוא היה קורא לו ברמקול והוא היה בא לעזור לו. אבל לפעמים לקח לשמרטף זמן להגיע או שהוא לא בא בכלל.

הייתה לי ילדות מאושרת, עם ההורים היה לי מצוין. הייתה לי שנה אחת קשה שהייתי בה חולה, כשהבעיה היא לא המחלה אלה שהם לא גילו לי במה חליתי. אסור היה לדבר על הכל. הייתי חולה בשחפת. אחד הילדים גילה לי את זה עשר שנים אחרי, כשהוא חלה. וגם היה לי חשד שהיה לי פוליו בגיל צעיר. הייתי הולך הרבה שנים לביקורת לשתי המחלות האלו, קראו לזה שיקוף רנטגן. הם קוראים לה צילום רנטגן ואז קראו לזה שיקום. נוסע לחיפה וגם הייתי נוסע הרבה לביקורות אצל רופאה שקראו לה ד"ר שפעת  במרפאת אבן סינא. היום קוראים לזה מגדלי דוד.

כך יצא שהילדות שלי הייתה כמעט בלי ההורים או האחים. אני אהבתי ללכת להורים גם במוסד. אחרי שבהתחלה כמעט ולא הלכתי. הייתי מגיע הרבה, אולי אפילו הרבה מדי, היה לנו בית מאוד עליז. בבית של ההורים היו יותם, אלכס ואח שלו יהודה ז"ל (שני האחרונים היו אחים מאומצים), היינו משחקים שח, עושים טורנירים והיה שמח.

מבחינה טכנית, זה מה ששונה, אבל מבחינת לימודים- לא היו לנו מבחנים אמיתיים. אם היה לנו בוחן אם זה רק בשביל שהמורה ידע כמה התלמידים הבינו את החומר, אבל לא היו תנאים לעלות כיתה. לא היה מצב שאחד לא היה תלמיד טוב, ותלמיד אחר- טוב יותר. חשוב היה איך היית פעיל חברתית אם ידעת לצייר זה היה מסתדר לך, אם ידעת לשיר טוב זה היה עוזר לך. לימודים לא היו בראש מעיינינו. לא הייתי בלחץ ממבחנים. אחרי זה, זה היקשה עלי כשהתחילו להיות למבחנים אמתיים.

אני לא יודע להגיד בדיוק למה אני הכי מתגעגע מתקופת הילדות, אבל אני חושב שהייתי אומר שלחופש. רוב הזמן, לפחות אחרי החברה ובמוסד, היה לי חופש. אולי אפילו מוזר, אבל גם בתקופת החברה היה מושג שקראו לו חופש צהרים. אני זוכר שבכיתה ה', בזמן החופש צהרים, תפס אותי מישהו והזמין אותי שנלך יחד לעין השופט. לי הייתה משפחה שם אז הלכנו וחזרנו. כל העניין הוא שהיה לנו חופש מאוד גדול.

לא היינו מודעים לבעיות ביטחון ובטיחות – זאת אומרת זה לא הטריד אף אחד. בכלל לא היינו חשופים כמו ילדים היום לחדשות כי היה רק רדיו, ודווקא אמא שלי הקפידה. אז הייתי שומע את פינת הילד וקצת חדשות. עד שפרצה מלחמת ששת הימים, כשהייתי בן שש עשרה. בזמן המלחמה היו שעות חדשות קבועות בהן המבוגרים הקשיבו ברצינות. אני לא כל כך. בקיבוץ כולם היו חמורי סבר בזמן הזה, אבל לא אנחנו.

בספורט הייתי גרוע, רציתי ללמוד לאט, ניסיתי להיות טוב בריצות ארוכות, כשעברתי לתיכון אז היה עוד ענף ספורט, היה שם זריקת כדור ברזל. התחלתי לזרוק, כולם שם זרקו 4ארבעים או חמישים מטר. אולי אפילו הגיעו לשישים מ' או יותר. אני בשיא שלי הגעתי לעשרים וחמישה מ'. זה היה מקרה. לרוב לא עברתי את העשרים, איכשהו הצלחתי לעבור בספורט.

הספורט היה לי נורא חשוב, אבל הייתי לא ספורטאי טוב. בשלב מסוים הכניסו במקצועות התעמלות- ואני פחדתי עם עליות מתח. בגיל 1שש עשרה זה התחלף. פתאום גיליתי שבעקבות אימונים בחופש הגדול אני יכול להשתפר. בחופש הגדול, יכולתי לעשות כמעט הכל. לא היו לי הרבה חובות. שיעורי בית, בקושי עשיתי. אמרו שאני תלמיד עם יכולת, אבל אני לא לומד טוב אז שמו אותי דווקא עם בנות טובות, שהיו תלמידות יותר טובות. התלמידות היו הרבה יותר טובות ממני. זה הפתיע אותי, לא האמנתי שיכול להיות כזה דבר. היום קוראים לזה היכולת להשקיע.

לאחר מכן התגייסתי, בצבא שירתי שירות מלא. התגייסתי לשריון. התגייסתי לפני כולם, בשני בנובמבר. לא היו אז גיבושים לסיירת ודברים כאלה. רק בקורס טיס היה גיבוש. באותה תקופה היו מתקבלים בשיטת "חבר מביא חבר", אם היו לך חברים שהמליצו עליך, והיה מישהו מהשומר הצעיר שהיה מייעץ, וממליץ. אמרו לי אז לא מתאים לך שריון, אבל אני התעקשתי. רצו להציע לי טילי הוק. מבחינת חדשנות, אבל סירבתי. לבסוף גייסו אותי לשיריון.

בסוף היינו צריכים לעבוד את כל התקופה בכיתה י"ב. אני עבדתי בלול – הם היו מתחילים בחמש ואני הייתי בא בשש. כי אני הייתי יכול לעבוד שעה פחות (ילדים עבדו אז רק 7 שעות ולא 8).

היו את העבודות שבאמת היה צריך- ואת אלו שפחות כמו רחיצה. בלול היה צריך לאסוף ביצים. אתה הולך עם לוח ענק, אתה מוציא את התרנגולת. אם יש לה ביצה אתה צריך לרשום על הלוח במספר שלה שהיא הטילה. אני לא יכולתי לגמור את זה ב-שמונה שעות. אני אהבתי לעבוד. אבל אז קיבלתי מכתב שהגיוס שלי הוקדם בשבועיים אז הפסקתי. אבל אחרי זה דחו לי את הגיוס. כשהתגייסתי, היינו מעט חבר'ה והכל שם התנהל באיטיות עדשהגענו מלשכת גיוס בחיפה. בהתחלה היינו בזימון למבדקי קורס טיס. אני זוכר שאמרו בוועדה כי עשינו את המבחן של פירוק המכונה בשש דקות אז הלכתי ועשיתי מבדקים שניים בהם יש לך גלגל אחד שמזיז אותך קדימה על קורה. אני הייתי צריך לחזור קדימה אחורה, ואחד קדימה, עשיתי את זה ואסור לך לצאת.  זה היה לי מאוד קשה. עשיתי את זה עוד פעם. טיפה יותר טוב. והייתי בטוח שעברתי. אחרי זה היה שאלון- עשיתי אותו בחצי זמן מכולם כי לא עניין אותי השאלון הזה. לאחר מכן שלחו אותי לפסיכולוג ולעשות את כל הבדיקות הרפואיות, הייתי בטוח שעברתי את המבדקים כי אמרו לי שמי שגומר אותם עובר. הייתי כל כך בהתרגשות, חשבתי שאני הולך להיות בקורס טיס. כשנסעתי הייתי צריך להגיע בשבע וחצי בבוקר לשם. רציתי להגיע בזמן ולא ידעתי בכלל איך מגיעים לשם, אז נסעתי לדודים שלי בתל אביב. הגעתי עד לשם ואז הקריאו  מי עבר- ואני לא עברתי. אז הגעתי לשריון. הלכתי לשריון לטירונות במקום שקוראים לו רפיח. היום זה בתוך רצועת עזה. היום אף אחד לא מעז להגיע לשם. היה שם בסיס או"ם שהפכו אותו לבסיס הזה. היה לי מאוד קשה בטירונות. מאוד קשה, אבל עברתי, הגעתי למה שנקרא מקצועות ג'וליס. שם לומדים אז היה לי יחסית קל. גם בנהיגה בטנק הייתי בסדר. טנק פטון הוא קל מבחינת ההפעלה שלו. גם לנהיגה הוא מאוד פשוט. הבעיה היתה לנהוג איתו בשטח, אבל לרוב במילא נהגנו על דרכים.

בעיה אחרת הייתה להסתדר עם היכולת לראות תוך כדי נסיעה, כי אם אתה עם ראש בחוץ אז אפשר לפגוע בך, אם הראש בפנים – פתאום אתה לא רואה כלום. ואז היה עוד חודש קשה, כשגמרנו טירונות, אבל לא לקחו אותנו לשום מקום ורק עשינו עבודות רס"ר. כל הזמן ברחנו ממנו והחלטתי בשלב מסוים להפסיק לברוח, והלכתי בהתנדבות לשמור ארבע שעות על מגדלים. אבל ככה זה בג'וליס.

אחרי הטירונות לקחו אותנו לסיני, שם היה חום אימים. התנאים היו קשים. גרנו באוהלים. וגם המטבח היה לא מתוחזק. התנאים היו קשים. התקופה היתה מלחמת ההתשה. הטנקים שלנו עמדו בחוץ תחת קירוי. לא היה לי צוות קבוע אז הרבה זמן הסתובבתי וכל פעם הייתי עולה עם צוות אחר, הייתי לבד. זה היה מאוד לא נעים. לפחות היו חבר'ה מצוינים. היו המון תקלות בטנקים, יש בוחן פלוגה שזה בעצם בוחן למ"פ יותר מאשר לטנקיסטים. כל הטנקים, גם שלנו, נסעו. ואז הוא קרא לטנק שלנו לבוא אליו. הוא עלה על הטנק שלנו. אני הייתי עייף, כי שמרתי לילה קודם ובקושי ישנתי. אני עשיתי מה שיכולתי-  חשבתי שהיה טוב, היה מצוין. אכלנו צהריים יחד וחששתי כי הוא היה המ"פ. אני לא הבנתי אז שהוא בעצם יושב על הטנק שלי. זה יום שלם שבו כל הגוף חצי נרדם לך, כואב לך. והוא אומר לי לנסוע ימינה ואני מקשיב לו תוך כדי אני גמור מעייפות- נוסע ימינה, ולפעמים פחות מקשיב. אתה מבין – לא ידעתי שזה הוא. ואז הוא אמר: "בוא אליי", אבל אני לא הייתי מרוכז, ואני לא הבנתי שהוא יושב על הטנק שלי, הייתי עייף. חצי גוף נרדם. ורק כשזה נגמר הוא התחיל לצעוק עלי. לא הבנתי מה קורה ולמה הוא צורח עליי ככה – אני הייתי הנהג, רק כשנגמר הכל והוא ירד מהטנק ראיתי שזה הוא, לא הבנתי שהמ"פ על הטנק שלי ולא נהגתי בהתאם. לא הבנתי את זה. גם התותחן לא הבין.

זה פגע לי ביחסים איתו. גמרנו את הצמ"פ והלכנו למקום של המפקדת גדוד. אני הייתי בהתחלה שם, ונסענו בוקר ראשון עם מט"ק חדש, הלכנו לתעלה. אני קורא על זה עכשיו כל מיני דברים, אבל תכלס לא היה משהו מיוחד. מקאנטרה עברנו למוצב הראשון. היינו נוסעים ככה שלפנינו הולכים צנחנים, שהיה להם מאג. ואני מאחוריהם. זה בעצם תנועה בקצב הליכה, ואתה גמור מעייפות, חצי ישן, כל הזמן. היינו חוזרים חצי דרך, והיה מקרה שאמרו לא סומכים על הצנחנים- אתם קודם כל שומרים על עצמכם, היית מסתכל שלא באים מצרים מהצדדים, ולא היה קל. בלילות הראשונים עשינו חבירה לכוחות אחרים. אבל לילה אחד לא מצאנו אותם עד ארבע בבוקר. וכל זה תוך כדי זה שאתה מטפל בטנק. תקופה מאוד מורכבת. בשלב מסוים יצאתי לחופשה יחד עם בחור מהזורע כדי שאוכל להגיע לחתונה של בת כיתה שלי. באותו זמן נהרג לנו מט"ק וכולנו חזרנו עצובים.

היית צריך להגיע בחושך, ושומרים שניים שניים, שעה שעה. היינו במקום שקוראים לו צ'רצ'יל. היו שם שלושה טנקים, שלושה אנשי מפקדה, והיה מאוד קשה פיזית שם.

כשנגמרה מלחמת ההתשה, הודיעו לי שאני הולך למבדקי קורס טיס. במהלך הצבא הרגשתי מאוד לא טוב פעם אחת, ואז קיבלתי גישה לתיק הרפואי שלי, ושם הבנתי שלמעשה הייתי אמור לקבל את הזימון הזה שלושה חודשים אחרי הגיוס שלי אבל בגלל המצב בתעלה, השריון מנע ממני לקבל את הזימונים האלו ורק לאחר שנה קיבלתי. היו עוד כמה כמוני. הלכתי ועשיתי גיבוש, ועפתי מהגיבוש. הייתי מאוד מדוכא. הייתי צריך לחזור שוב לסיני.

שאלו אותי אם אני לא רוצה להיות קרבי. אמרתי שאני כן רוצה להיות קרבי, אבל לא לחזור לגדודים כי לא הלכתי לקורס מט"קים. אז מאוד נפגעתי שלא לקחו אותי לקורס מט"קים. אחרי חודש לקחו אותי לגדוד סער 600. טנקי דחפור (היה רק אחד כזה בצה"ל, מכוסה כדי שלא יידעו שיש כזה), ולשרמנים שכבר אז היו מאוד מיושנים. בעצם עברתי להנדסה ולא לשריון ,והיחסים היו הרבה יותר נעימים בין המפקדים לחיילים. היה מאוד נחמד ומאוד מעניין, לא עשיתי הסבה מסודרת, אז לקח הרבה זמן ללמוד, אבל התפקיד עצמו היה הרבה יותר מעניין.

כשהשתחררתי הייתי נורא שמח, באתי לקיבוץ וזו היתה שנה מאוד כיפית. הכרתי את יעל, סבתא שלך, היתה לי חברה, הכל היה מאוד כיף. עבדתי המון אבל לא היה לי אכפת מכלום. פתאום אתה אחרי צבא ולא אכפת לך להיות בסדר, לעמוד בזמנים, פתאום הקיבוץ והכל אחר. אהבתי לעבוד. הכל היה טוב עד שפרצה מלחמת יום כיפור.

המלחמה הייתה קשה מאוד גם מנטלית. בעיקר בראש ובמה שצריך להתמודד איתו.

סבא חגי בילדותו

הזווית האישית

חגי: לסיכום, הטיפ היחידי שלי אליך לתקופה הזו שלך בחטיבת הביניים: אין לך בעיה עם הלימודים  לא תהיה לך בעיה בלימודים כמו שאני מכיר אותך – אל תזניח את התחום החברתי,  הייתי רוצה שתהיה שם ויהיה לך טוב שם. זה מה שאני יכול לייעץ לך. לגבי לימודים? כפי שאמרתי לך, אל תעשה מה שעשיתי עם אנגלית. אני לא יודע איך הולך לך היום באנגלית. אבל זה חשוב לדעת אנגלית טוב.