מאגר סיפורי מורשת

שמי מאיר כהן, בשנת 1950 הוריי, מסעודי ויוסף, התחתנו בירושלים במעברת תלפיות. אז היו ימי צנע וקיבלו תלושים לקניית מזון בסיסי כמו חלב, לחם, בשר, וביצים. כמתנה לחתונה קיבלו הוריי חצי קילו דגים. החתונה עצמה התקיימה במעברה וכולם הגיעו בלי הזמנה.

מכיוון שלא הייתה עבודה הם עברו לגור בגליל, בחצור הגלילית. שם קיבלו חדרים מפח, כשבקיץ היה חם מאוד ואי אפשר היה לגעת בפחים הלוהטים. בחורף היה קר מאוד והגשם ירד על הפח עם רעש חזק מאוד. השירותים היו מחוץ לחדרים במרחק של כמה מאות מטרים. נולדתי בתאריך 4.3.1955 ומכיוון שלא היה בית חולים בחצור אמי ילדה אותי בטבריה. לאחר שנתיים עברנו למבנה קבע בחצור. אני התחלתי את לימודיי בבית ספר דתי, למדתי שם בכיתה א' וכיתה ב'. בשלב מסוים המורה הודיע לאמי שאני יכול להיות רב גדול. אמי נבהלה ולמחרת בבוקר העבירה אותי לבית ספר ממלכתי בשם משכן.

בכיתה ד' הציעו לנו מהמועצה לגייס חברים חדשים, מי שמביא עשרה חברים מקבל כדורגל – וכך הקמתי קבוצה. בשעה 07:00 היינו נפגשים במגרש של הבית ספר ושיחקנו עד השעה 08:00. בכיתה ז' עשיתי בר מצווה ומכיוון שכל המשפחה גרה בירושלים, נסענו לכותל ושם עליתי לתורה.

בנעוריי ועם הוריי

בכיתה ח' נבחרתי ליושב ראש מועצת התלמידים ובכל צהרים קיבלנו ארוחה בחדר האוכל של הבית ספר. היינו כיתה מאוחדת ובכל שבת עם תרמילים על הגב היינו יוצאים לטיולים באזור, לקיבוץ איילת השחר, יסוד המעלה (שם גרה המורה חיילת שהצבא שלח כדי ללמד בעיירות פיתוח בחצור). בתרמילים היינו שמים את פירות העונה שהיינו קוטפים כמו תפוזים, תפוחים, ואגסים.

מדי פעם היינו מבקרים את המורה מיכל שגרה ביסוד המעלה. בחופש הגדול היינו קמים ב 05:00 בבוקר והולכים ברגל כ- 5 קילומטרים למושב משמר הירדן, היינו עובדים בקטיף במושב. קיבלנו כמה גרושים ובשעות אחר הצהרים היינו חוזרים בעגלה עם סוסה של חברי המושב שמכרו את הסחורה שלהם לתושבים בחצור.

מכיוון שלא היה בית ספר תיכון בחצור, המורה מיכל הציע שנלך ללמוד בפנימיה. חצי מהחברים למדו בכדורי, ואני והחברים הנוספים למדנו בבית ספר חקלאי, כפר גלים, ליד חיפה. שם למדתי מכיתה ט' עד כיתה י"ב, חמש שעות למדנו וחמש שעות עבדנו בחקלאות. בבית הספר היו רפתות, דיר, מטעים של בננות. אני עבדתי ברפת, כל יום קמתי בשעה 04:00 לחלוב את הפרות, בנוסף לזה עבדתי במטעי הבננות. ברפת היינו חולבים גם בידיים וגם במכון חליבה. בכיתה י"ב עשיתי בגרות חקלאית.

בנעוריי

אימא שלי ראתה שהילדים שלה מתחילים לעזוב את הבית ואת העיר חצור, ומכיוון שכל משפחתה גרה בירושלים, ביקשה לעזוב את חצור ולחזור לירושלים. מכיוון שבכל חופשה מבית הספר היו מגיעים לחצור כל בני הדודים מהצד של אימא, הייתי מארח אותם בקייטנה, היינו בונים ביערות של חצור אוהלים. האחיות של אימא לא שמחו שאימא החליטה לעזוב את חצור ולעבור לירושלים. הם לא רצו לפספס את החופשות הטובות שהיו להם בגליל. כעבור כמה חודשים מצאנו דירה להשכרה ועברנו לגור בירושלים. על מנת להיחשב תושבי ירושלים ולקבל משכנתה, קרענו את תעודות הזהות והצהרנו שהן הלכו לאיבוד, קיבלנו תעודות חדשות כתושבי ירושלים, ועכשיו יכולנו לקנות דירה בעיר.

בכל תקופת שירותי בצבא שירתי בגולני, בחרמון. לחופשות יצאנו אחת לחודש.

בעת שירותי הצבאי

לאחר שיחרורי התקבלתי לעבוד בבנק דיסקונט. בימים הראשונים ישבתי בתוך הכספת של הבנק שש שעות וסידרתי את שטרות הכסף ראש בראש, ובלילה חלמתי על שטרות. לאחר כחודש עברתי לעבוד ככספר ולאחר שנה הייתי יועץ השקעות, שם עבדתי 40 שנה. לאחר שקיבלתי קביעות התחתנתי עם אשתי שרה.

ביום נישואיי

נולדו לנו ארבעה ילדים: יוסי, אתי, רועי, שירה. כעבור 15 שנים בגלל מחלה קשה נפטרה אשתי בשבוע האחרון לשנת הלימודים, כל המורות של ילדיי הגיעו לשבעה כדי לתת להם את תעודות הסיום כאות הוקרה.

הבנק בו עבדתי אירגן טיול לתאילנד למשך כ- 21 יום, בטיול ביקרנו בכפר נידח שבו כל ילד שנולד מקבל פיל קטן שחי איתו כל ימי חייו, ולכן הפיל היה מאולף ונשמע להוראות של הילד. בנוסף ביקרנו בארמונות של מלך תאילנד שכולו עשוי מזהב.

הגענו לתאילנד עם ארבעה אוטובוסים. שני אוטובוסים התחילו בצפון תאילנד ושני אוטובוסים בדרום תאילנד. מכיוון שהמחירים של המוצרים שקנינו היו זולים מאוד, חזרנו לארץ ארבעה אוטובוסים, משאית, וגוררת כדי שיסחבו את הציוד שקנינו. בשוק החייטים בערב הזמנו חליפת שלושה חלקים ולמחרת בבוקר קיבלנו את החליפה הישר למלון.

זכרונות מן העבר

בשנות החמישים החיים שלנו היו בעיקר בחצרות וברחובות של המעברה, מכיוון שהיה חם מאוד בצריפים ובפחונים שהיו הבית שלנו. אנחנו גידלנו תרנגולות ותרנגולים, מדי בוקר התרנגול היה מעיר אותנו בקריאת "קוקוריקו". היינו יוצאים לחצר לחפש אחר ביצה שהטילה התרנגולת. יום אחד, כאשר אמי לקחה את הביצה, התרנגול רץ אחריה ורצה לנקר אותה, היא ברחה במהירות הביתה וסגרה את דלת הרשת, הוא חיכה בחוץ כדי שהיא תצא.

רק בחגים (ראש השנה ובפסח) קנו לנו בגדים חדשים, בדרך כלל זה היה חולצה לבנה ומכנסיים שחורים. נעליים קנו לנו פעם בשנה ואם הנעל הייתה לוחצת היו גוזרים מקדימה את הנעל כדי שהאצבעות ייצאו החוצה ואז הנעל לא הייתה לוחצת, אם המכנסיים נקרעו בברכיים אז היו תופרים לנו ברכיה להסתיר את הקרע.

פעם בשבוע היה מגיע מוכר הנפט עם עגלה וסוסה עם פעמון, הוא היה משמיע קול בפעמון שידעו שהגיע לשכונה. כל אחד ירד עם הג'ריקן שלו ועמד בתור לקבל נפט כדי לחמם את הבית. את הנפט שילמנו בתלושים שקיבלנו מהמדינה. יום אחר בשבוע הגיע מוכר הקרח. הקרח היה מגיע בבלוקים שאותם כיסינו עם שקים כדי שזה לא יימס מהר מאוד. בבית היה לנו מקרר, אבל הוא היה לנו כמו ארון לאיחסון ובו שמנו בו את השק עם הקרח כדי שהחלב והירקות והפירות לא יבשילו מהר. בכל השכונה היתה מכולת שכונתית ובה מכרו עם תלושים מוצרי יסוד: לחם, פירות, ירקות, אורז, קמח, וכדומה. כל הילדים שיחקו ברחובות במשחקים פשוטים כמו גולות, חמש אבנים ומשחקי חבל וגומי קפיצה.

בפנימייה החקלאית למדנו חמש שעות ועבדנו חמש שעות בחקלאות. אני עבדתי ברפת ובמטע הבננות. יום אחד הגענו למטע ומצאנו אשכול בננות. קטפנו אותו ומיד המדריך ביקש מאיתנו לקחת אותו לחדר האוכל כדי שבחדר האוכל יגישו אותו לארוחת צהרים. אני וחבר שלי ישבנו בעגלה הרתומה לטרקטור ונסענו לחדר האוכל. בדרך אכלנו את כל הבננות – בערך 100 בננות כל אחד. כאשר הגענו לחדר האוכל לא היתה שום בננה באשכול. המדריך לא האמין שאכלנו את הכל וספרנו את הקליפות.

בעבודתי ברפת קמנו כל בוקר בשעה 04:00 לחלוב את הפרות. היינו שלושה תלמידים בקבוצה וכל תלמיד היה בתורו מעיר את החבר'ה עם שעון מעורר. יום אחד בחורף גשום השעון המעורר התקלקל ותורי היה להעיר את החבר'ה. קמתי בבוקר ולפי תאורת השחר חשבתי שהגיעה השעה. כאשר לבשנו את בגדי הרפת הסרחנו בכל מקום, החבר הראשון התעורר והשני הסתכל בשעון והשעה הייתה רק 03:00, הוא לא רצה לקום וחברי השני פשט את הבגדים וחזר לישון, ואני ישבתי במסדרון הקר כדי לחכות לשעה 04:00 להעיר אותם מחדש. התקרית הזאת גרמה לי לעזוב את העבודה ברפת. כאשר אנחנו נכנסים לחדר האוכל לאכול ישבנו בשולחן צדדי בגלל הריח. הרפת היתה בנויה מחצר וממבנה שלכל פרה היה שם מקום קבוע. כשהיא חוזרת מהחצר נכנסת למקומה הקבוע. אם בטעות פרה לא נכנסת לעמדה שלה, הפרה השנייה שזאת העמדה שלה מחכה אחריה, רק כאשר אנחנו מוציאים את הפרה מהעמדה הלא נכונה, הפרה השנייה נכנסת לעמדה שלה. לכל פרה היה שם, למשל – חנה, אז לבת שלה קראנו בשם המתחיל ב- ח', לדוגמה – חמדה. כל פרה קיבלה אוכל לפי התפוקה של החלב שהיא הנפיקה. פרה לאחר לידה הייתה מנפיקה יותר חלב ובתמורה קיבלה יותר אוכל. בכל חצר הייתה 'מלכת החצר', רק כאשר היא נכנסה לרפת היו שאר הפרות נכנסות למקומן הקבוע.

הזוית האישית

בר הנכד המתעד: המפגשים תרמו לי להכיר טוב יותר את סבא וחיזקו את הקשר בינינו.