מאגר סיפורי מורשת

סבא שמחה נקרא על שם האבא של אמו מינה, שנרצח בתקופת השואה עם כל המשפחה שנשארה בפולין. סבתא רבתא מינה שעלתה לארץ לפני המלחמה רצתה להנציח את משפחתה. היא טענה שהשם שמחה מנציח את אביה וגם מציין "שמחה" כי סבא שמחה נולד ערב הקמת המדינה. האבא של סבא שמו אברהם – אברשה, וגם הוא עלה לפני השואה וכל משפחתו הגדולה נשארה שם ונרצחה.

סבא שמחה נולד בתל אביב יום לאחר הקמת המדינה. ביום בו נולד התחילה התקפה של צבאות ערב על המדינה. אביו אברשה היה חייל ליד נמל תל אביב בעמדה עם נשק נגד מטוסים. כשהוא הלך לבקר את סבא שמחה שנולד בבית החולים, התחילה הפגזה של מטוסים מצריים. כשאברשה חזר לעמדה התברר לו שכמעט כל החיילים שהיו בעמדה נהרגו. הוא תמיד היה אומר שבזכות לידת בנו (סבא שלי), הוא נשאר בחיים.

סבא מספר: "הייתה לי אחות שגדולה ממני בעשר שנים וקראו לה גליה מכיוון שהיא נולדה בשנה שנפתח נמל תל אביב. הבית היה במרחק של 10 דקות הליכה מהים, היינו מרבים ללכת לים כמשפחה, אחת הסיבות לכך היא שהיינו מתרחצים במלתחות בים כדי לחסוך בהוצאות המים בבית. בארץ הייתה תקופה מאוד קשה, ועם כל הקושי ההורים הסתדרו והסתפקו במועט."

סבתא תמי

ההורים של סבתא תמי, יצחק ודורה, (אני דארי קרויה על שמה), היו שניהם ניצולי שואה שאיבדו את כל משפחתם אבל רצו לפתוח דף חדש בארץ. כאשר עלו לארץ מפולין הם החליטו להיות חברי קיבוץ וקראו לבנותיהן בשמות ישראלים המבטאים את התקווה לחיים חדשים בארץ, תמר וורדה.

סבתא מספרת: "נולדתי בקיבוץ לוחמי הגטאות. אבא שלי יצחק היה פעיל במפלגת "אחדות העבודה", בהמשך היה מורה בקיבוץ ואחר כך עבד ברפת. אימא שלי, דורקה, הייתה מטפלת של כיתת ילדים שעלו מעיראק ללא הוריהם מיד לאחר קום המדינה וגדלו בקיבוץ כשהיא משמשת להם תחליף אם. אחר כך הייתה מורה לחינוך מיוחד ומנהלת בית הספר המקומי. יש לי אחות אחת ורדה שצעירה ממני בארבע שנים. הוריי וכל החברים המייסדים של הקיבוץ היו ניצולי שואה שאיבדו את משפחותיהם שם. גדלתי כמו כל ילדי הקיבוץ מבלי שידענו מה זה סבא וסבתא ולא פגשנו כלל אנשים זקנים. הוריי סיפרו לי כי בהיותי בת 4 פגשתי לראשונה אדם זקן שבא לבקר בקיבוץ, ואז שאלתי אותו איך זה שהיטלר לא הרג אותו."

תקופת הילדות

סבא שמחה: "נולדתי בשדרות עמנואל בצפון תל אביב. כשאני נולדתי זה היה כמעט הבית היחידי ברחוב (והיום זה רחוב שבנוי בצפיפות). אבא שלי אברשה היה שוטר ואימא שלי מינה הייתה תופרת ועבדה בבית.

הנה זיכרון ילדות. אחותי שהייתה גדולה ממני בעשר שנים לא אהבה ללמוד בתיכון והייתה מבלה בחוף הים. בסוף השנה היא הביאה את תעודת הסיום ורוב הציונים היו שליליים. אימא שלי לא הבינה למה הילדה שלה, שהיא כל כך מוכשרת, הביאה תעודה כל כך גרועה. הייתי בן 5 או 6 ואני זוכר שאימא לקחה אותי ועברה בין הבתים של כל המורים כיוון שלא היו טלפונים אז. עלינו במדרגות הבתים. אימא העמידה אותי ליד מתג החשמל האוטומטי בחדר המדרגות ובכל פעם שכבה האור היא אמרה לי ללחוץ שוב. היא הייתה מצלצלת בדלת הדירה, מדברת עם המורים ומנסה לשכנע אותם שהם טועים ועליהם לתקן את הציונים, והיתה נוזפת בהם במילים "שמעי נא" או "שמע נא", וכל פעם שכבה האור היא אמרה לי: "תדליק!". כך נסחבתי איתה ממורה למורה וקצת התביישתי. אבל האמת שהיא הצליחה. כך אחותי עברה את כל שנות התיכון ולבסוף היא הייתה מורה בכירה מצטיינת.

סבתא תמי: "אני ואחותי גרנו בבית הילדים בקיבוץ שבו ישנו, אכלנו, התרחצנו ולמדנו. היינו מגיעים לחדר ההורים רק בשעות אחר הצהריים, אז ההורים היו פנויים לבלות ולשחק עם הילדים. לקראת הערב ההורים היו מלווים אותנו לבית הילדים לאכול ולישון. בפעוטונים בגנים ובכיתות היסודי תמיד היה שומר לילה או הורה תורן שישן בבית הילדים. אני זוכרת שהייתי מאוד מפחדת בלילות בעיקר בלילות של רעמים וגשמים, ולפעמים נכנסת למיטה של ילד אחר בגן ופעמים אחרות הייתי נשארת לישון בחדר ההורים, ובבוקר מתגנבת מוקדם למיטתי בבית הילדים כדי שהילדים לא ילעגו לי".

בר ובת המצווה

סבא שמחה: "לקראת בר המצווה שלי התנהל ויכוח בבית. סבא אברשה התנגד לכל הטקס, כיוון שלאחר שמשפחתו נרצחה בשואה הוא איבד אמונה באלוהים. סבתא מינה אמרה שאמנם היא לא דתיה אבל חשוב לשמור על המסורת. סבא אברשה הודיע שכף רגלו לא תדרוך בבית הכנסת. הפשרה הייתה שאני אלמד את הלכות בר המצווה אבל הטקס יתקיים לא בבית כנסת רשמי אלא באחת הכיתות בבית הספר שלי שהיה בה ספר תורה והתפללו בה בחגים. סבתא מינה הביאה תלמיד ישיבה שלימד אותי כיצד לשיר את פרשת השבוע ולהניח תפילין. תוך כדי הלימוד האברך היה קורא בשקיקה חוברות קומיקס על המערב הפרוע בשם "בוק ג'ונס" שהיו לי. הוא כל כך התלהב מסדרת החוברות, שהוסיף לי עוד שיעורים מעבר לנדרש, כדי שיוכל לסיים לקרוא את כל הסדרה. הנה הגיע יום בר המצווה. הלכתי עם סבתא מינה, אחותי גליה ועוד כמה קרובים. סבא הלך מאחור ולא נכנס לבית הכנסת המאולתר בכיתה. הוא נשאר לעמוד בשער בית הספר. לאחר הטקס הוא נתן לי נשיקה על המצח ואמר "יאללה הולכים לאכול צהרים בבית". בבית התקיימה מסיבת בר המצווה."

סבתא תמי: "בקיבוץ נהוג לחגוג את גיל המצוות של הבנים והבנות יחד בגיל 13 בכיתה ז'. במהלך אותה שנה היו לנו 13 משימות שסימלו את המעבר שלנו מילדות לנעורים. לדוגמא, התארחנו לשבת אצל משפחה בקיבוץ דתי כדי להכיר את המסורת של עמינו. משימה אחרת נקראה "חלוץ בודד בשדה" – במשך יום שלם היינו בשדה, הקמנו אוהל ובישלנו בעצמנו צהרים על מדורה. בסוף השנה נערכה מסיבה משותפת עם הופעה וכל משפחה קיבלה שולחן לארח את המשפחה המורחבת והחברים. בנוסף התקיים מפקד אש שבו התקבלנו לתנועת הנוער העובד והלומד, והיינו צריכים לעבור דרך טבעת אש. משימה נוספת הייתה העלייה לתורה של כל הכיתה: בנים ובנות. עד היום אני זוכרת את ההפטרה שלי."

הציור שחזר הביתה – סיפור מעניין של סבא

"בכיתה ח', בשנת 1962, התבקשנו על ידי המורה לציור לצייר ציור בטבע. לקחתי נייר ועפרון ויצאתי לפינת הרחובות אבן גבירול ז'בוטינסקי בת"א (החלטתי שזה טבע). רשמתי במשך שלוש שעות, סימנתי צבעים מתאימים וחזרתי הביתה לסיים את הציור, שקראתי לו "פינת הרחוב". המורה לציור מאוד התלהבה ומסרה את הציור למנהלת בית הספר שתלתה אותה בחדרה. אימא שלי מינה, טענה שזהו ציור ברמה בינלאומית לפחות כמו ואן גוך, ורצתה לקבל את הציור, אך הוא נשאר תלוי בחדר המנהלת. עם חלוף השנים סגרו את בית הספר. עברו כ- 40 שנה. בשנת 2000 הגשתי תוכנית ברדיו 103 על מוסיקה שאני אוהב. סיפרתי על החיים שלי והזכרתי גם את הציור. כמה שבועות לאחר מכן הגיעה בדואר חבילה. פתחתי את העטיפה ולמרבה התדהמה ראיתי את הציור עם המסגרת המקורית, כאילו לא עברו 40 שנה. לציור היה מצורף מכתב מהמורה שלי לציור. היא כתבה שכאשר סגרו את בית הספר היא לקחה את הציור לביתה, וכששמעה את תוכנית הרדיו, החליטה להחזיר את הציור. מאז חלפו עוד 20 שנה, הילדים שלי גדלו על הסיפור של הציור "פינת רחוב" ועכשיו גם הנכדה הבכורה שלי."

תקופת הצבא

סבא שמחה: "מאז כיתה ג', הייתי בתנועת הנוער "מחנות העולים". בכתה י"א הקמנו גרעין בשם "אשרת" לקיבוץ היעד – לוחמי הגטאות. במסגרת הגרעין התגייסנו לנח"ל (נוער חלוצי לוחם) שהיה אז וגם כיום יחידה קרבית. חצי שנה מהגיוס, מיד עם סיום הטירונות, בשנת 1967, השתתפנו בכיבוש רמת הגולן ב"מלחמת ששת הימים". בשנה האחרונה לשירות הצבאי הסדיר היינו במוצבים וסיורים לאורך תעלת סואץ. מכיוון שהייתי חזק וחסון, תפקידי היה להיות מאגיסט. אז פרצה "מלחמת ההתשה", חטפנו הפגזות קשות מדי יום לאורך חודשים והיו הרבה נפגעים, הרוגים וחטופים, גם מבין החברים שלי. עם ההודעה על פרוץ "מלחמת יום הכיפורים" בשנת 1973, גוייסנו בצו 8 (גיוס מילואים דחוף) ועוד באותו הלילה היינו כבר ברמת הגולן. היינו פלוגת מילואים בגדוד סדיר של חטיבה 188, ותוך יממה נמחקה החטיבה. המשכנו להילחם עם מי ששרד. התפקיד שלנו היה לאבטח את הטנקים בלילות וללוות שיירות אספקה. הייתה זו המלחמה הקשה ביותר כיוון שחשנו שאנחנו נלחמים על עצם קיומה של מדינת ישראל. מדי שנה יצאנו לשירות מילואים ממושך כפלוגת סיור וב- 1982 השתתפנו ב"מלחמת לבנון הראשונה". תפקידינו היה סיור ואבטחת שיירות תחת אש של אנשי החיזבללה. מבחינה אישית זו היתה המלחמה הקשה ביותר, מכיוון שמעבר לסכנת החיים שהייתי בה, חשתי שזו מלחמה שאין בה הצדקה. בשנת 1993 סיימה הפלוגה את שירות המילואים בצה"ל. את השירות הצבאי הסדיר והמילואים, ראיתי כזכות שנפלה בחלקי להגן על המולדת, אך יחד עם זאת אני איש שלום, שמחפש דרכים להביא לרגיעה והידברות, תוך ידיעה שעל שטח ארץ ישראל יש מקום לשני העמים "

סבתא תמי: "עם סיום הלימודים בתיכון הייתי מדריכה בתנועת הנוער "המחנות העולים" בתל אביב במסגרת שנת שירות (מסגרת של פעילות התנדבותית לפני השירות הצבאי). במסגרת השירות הצבאי הייתי מש"קית תנאי שירות. התפקיד היה לעזור לחיילים ממשפחות מצוקה. אהבתי את התפקיד וגיליתי שזהו היעוד האמיתי שלי – לעזור לאנשים. (ייתכן שהושפעתי גם מאמי, סבתא רבתא דורקה שלך, שכל השנים עבדה בטיפול בילדים ובבני נוער שזקוקים לתמיכה). למדתי עבודה סוציאלית ובמקצוע זה עבדתי בהנאה והגשמה כל השנים עד ליציאתי לגמלאות"

נישואין והקמת משפחה

סבא שמחה: "בנעורי, בסוף שנות ה 60, הייתי בלהקת ריקודי עם מאוד מפורסמת שקראו לה "להקת גבעתיים". בחופשות מהצבא היינו מגיעים לקיבוץ והיו ערבי הרקדה. באחת מערבי הריקוד בקיבוץ ראיתי נערה יפה שרוקדת בחינניות. הסתכלתי עליה ואמרתי לחברים שהיו איתי שעם הבחורה הזו אני אתחתן. הבחורה הזו היא סבתא תמי שאותה אני אוהב עד היום. לאחר שלוש שנות חברות התחתנו בקיבוץ ב- 14 ביוני 1972. מיד לאחר החתונה נסענו כמדריכים למחנה קיץ בארצות הברית ואחר כך טיילנו "מחוף אל חוף". היה זה ירח הדבש שלנו.

סבתא תמי: "סבא הגיע לקיבוץ עם גרעין נח"ל מהעיר תל אביב. אנחנו, בנות המשק, ראינו לראשונה בחורים מהעיר הגדולה, מעניינים ומלאי חיים. סבא היה רקדן מקצועי ובנות רבות רצו לרקוד אתו והוא בחר בי כבת זוג לריקודים. בכיתה י"ב יצאנו למסע של 10 ימים בסיני. סבא שמחה הצטרף כמלווה עם נשק למסע. ישבנו על זה לצד זה על הספסל במשאית המשא שהוסבה לרכב טיולים. שוחחנו הרבה וחזרנו חברים. מאז אנחנו מציינים את המסע לסיני כיום החברות. היה זה ב- 10 בפברואר 1969 ומאז אנחנו חוגגים שני מועדים. יום החברות (השנה ציינו 52 שנים) ויום החתונה (49 שנים)".

סבתא וסבא ביחד

בשנת 1972 סבתא וסבא התחתנו ונכנסו לגור בבית בקיבוץ שבו הם גרים עד היום. נולדה להם בת ניצן (אימא שלי) ובן יהונתן (דוד שלי). סבא עבד בחקלאות, בגידול כותנה ועגבניות, ובמקביל למד באוניברסיטה היסטוריה ומדעי המדינה. בהמשך היה מורה ומדריך של קבוצת נוער שבאה לקיבוץ ממשפחות מצוקה ממקומות שונים בארץ. המטרה הייתה לשקם אותם כך שיוכלו להיות אזרחים תורמים לחברה. רובם ככולם התגייסו לצבא והקימו משפחות וחלקם הפכו לחברי קיבוץ. לאחר מכן כיהן כמזכיר הקיבוץ, ואז החל לעבוד כמדריך במוזיאון בית לוחמי הגיטאות למורשת השואה והמרד והתקדם לתפקיד מנכ"ל המוזיאון. יחד עם חבריו העובדים הגיע המוזיאון להישגים בינלאומיים במיוחד בתחום החינוך לערכים הומאניים: קורות העם היהודי בתקופת השואה מצווים עלינו להיות חזקים, אך גם רגישים, ולא לאפשר שום אפליה או פגיעה בלאום אחר. "היה זה התפקיד המשמעותי של חיי. ראיתי בזאת שליחות ומשימה לשלב שבין מוזיאון לזכר השואה לבין הקיבוץ שהוקם ע"י שורדי שואה".

סבתא עבדה כעובדת סוציאלית בתחנה לשיקום נכים של התנועה הקיבוצית שטיפלה בנכים רבים שהיו פצועי מלחמת יום כיפור והפכה למנהלת התחנה. בהמשך סבתא ניהלה את מכלול השירות הסוציאלי ב"מכבי שירותי בריאות" של מחוז הצפון, שירות שמסייע למתמודדים עם חולי, וקיבלה פרס על פיתוח שירות חדשני לתמיכה בילדים חולים ומשפחותיהם. כיום סבתא גמלאית ונהנית לבלות עם הנכדים וסבא פעיל בקיבוץ ומכהן כיו"ר הקיבוץ שנחשב לאחד הקיבוצים המצליחים ומשגשגים.

סבתא וסבא – תחביבים משותפים

לסבתא ולסבא יש הרבה תחביבים משותפים: טיולים, חברים ומוסיקה. הם אוהבים לשמוע מוזיקה קלאסית, ג'אז, וזמרים ישראלים ותיקים וחדשים. בתחום המוסיקה הלועזית הם אוהבים את שירי "החיפושיות" ושירי המחאה של שנות השישים מתקופת ילדי הפרחים. הריקוד היה ונשאר תחביב משותף, ולצד ריקודי עם הם אוהבים לרקוד גם ריקודים סלוניים ובמיוחד את ריקוד הוואלס שדורש תיאום מושלם בין בני הזוג.

המשפחה כיום

סבא וסבתא מצד אמי חברים בקיבוץ לוחמי הגטאות. להם שני ילדים, אמי ניצן (בת 44) ודודי יהונתן (39). אמי התחתנה עם אבי רם מסיקה (47), אני דארי הבכורה (13) ויש לי שלוש אחיות: יאלי (10), אנני (6) ונילה (4). משפחתנו גרה בכפר סבא. אבי עובד בחברת הייטק ואמי פסיכולוגית קלינית.

דודי יהונתן נישא ליעל כהן  ויש להם שני ילדים מיכאל (6) ואנה (1). יהונתן ויעל נשארו לגור לצד סבתא וסבא, והפכו לחברים בקיבוץ לוחמי הגטאות. יהונתן מחנך ומורה להיסטוריה בחטיבה ובתיכון ויעל עובדת סוציאלית.

אחותה של סבתי ורדה נשואה לדני קורן הם גרים בכפר ורדים. להם שלושה ילדים: יובל חי בזוגיות עם איציק סטרוגו, נעם נשואה ליוסי בן לולו להם שני ילדים: דורון (6) ומיקה (2). שיר נשואה בן.

אחותו של סבי גליה נפטרה ממחלת הסרטן בהיותה בת 48 בשנת 1986. גליה הייתה נשואה למייק מיסטריאל ולהם שלושה ילדים: טלי רונית ושי. לרונית יש בן שקוראים לו גל והוא בן 14 והם גרים ברמת השרון. שי חי כיום באוסטרליה.

לפני שלוש שנים נפטרה סבתא רבתא שלי מצד אמי, דורקה שטרנברג, בגיל 94. היא הייתה מקור חיבור וקשר לכל בני המשפחה מצד אמי שאהבו אותה מאוד. גם לאחר פטירתה חשוב לנו הקשר של המשפחה המורחבת ואנחנו נפגשים בחגים ובימי הולדת. חשוב לי ולמשפחתי להמשיך ושמור על הקשר.

הזוית האישית

דארי: היה לי כיף גדל ללמוד על המשפחה דרך הכתיבה הזו, אני שמחה במיוחד שהייתה לסבתא וסבא ולי תכנית כזו מגבשת בתקופת הקורונה, שבה היו תקופות שלא יכולנו להיפגש והתגעגענו מאוד. בנוסף אני רוצה להודות לסבא וסבתא שמאז שאני קטנה כל שבוע הם באים מהצפון לכפר סבא והם תמיד חושבים על איך לשמח אותי ועוזרים לי לממש את הרעיונות והיוזמות שלי. אני אוהבת מאוד את המשפחה שלנו ואני שמחה שכשאהיה גדולה אני אוכל להראות את העבודה הזאת לילדים שלי.

סבתא תמי: ניגשתי למפגשים עם דארי נכדתי הבכורה בהתרגשות רבה. הרגשתי את הסקרנות וההתעניינות הכנה שלה בתולדות המשפחה שלנו ואת הרצון ללמוד ולהתחבר למורשת. תוך כדי שחזור ילדותי ונעורי בפניה, נחשפו והתחדדו בי השינויים הגדולים שחלו בעולם ובארץ בשנים אלו. ועל אף הפער הבין-דורי, הרגשתי בקרבה ובאהבה החזקה ששורה ביננו. כמי שלא זכתה ליהנות מאהבת סבא וסבתא, אני מרגישה זכות מיוחדת להיות סבתא מעורבת וקרובה לדארי ולכל ששת נכדי. זה מעניק משמעות גדולה לחיי.

סבא שמחה: הפעילות איתך דארי, נכדתי הבכורה, הייתה פסק זמן מהמירוץ בחיים. במהלך העבודה חשתי שסיפור חיי הוא מאד משמעותי עבורך. אני שמח על כך שרצית בפעילות המשותפת זו. יחד איתך, בראייה לאחור, נוכחתי לדעת שיש לי חלק בלתי נפרד מהמונח שנקרא: תקומת ישראל. אני גא על שהיית לי שותפה.