מאגר סיפורי מורשת

נולדתי באוקטובר 1956 בעת "מבצע קדש" במעברת "חלסה", אשר לימים הפכה להיות העיר קרית שמונה, הבת הבכורה להורי אשר עלו לארץ מאירן [פרס] בתחילת שנות החמישים.

עד גיל שנתיים גדלתי בפחון שבמעברה. אין לי זכרונות מימים אלו, אך הורי סיפרו לי על הקשיים הרבים: בקיץ הפחון להט מחום, בחורף הגשם דלף פנימה, רוחות עזות שעקרו פחונים ממקומם, לא היה חשמל ולא מים זורמים. הייתה זו "תקופת הצנע בארץ", כך שלכל משפחה הייתה הקצבה קבועה לרכישת מזון תמורת נקודות בפנקסי תלושים.

בשנת 1959 עברו הורי להתגורר בשיכון בבית דו-משפחתי, הבית היה קטן וצפוף, אך נעים וחמים. בבית זה גדלנו 6 אחים ואחיות עם ההורים.

ילדותי זכורה לי כתקופה מאושרת מאוד: היינו ילדים כולנו בני עולים חדשים, הרחובות לא היו סלולים, מכוניות לא נסעו ברחוב, כך שהרחוב היה מגרש המשחקים שלנו. בכל יום בשעות אחר הצהריים עד החשכה שיחקנו במשחקי רחוב, כי הרי בבית לא הייתה טלוויזיה ולא היה מחשב. חיינו היו צנועים ומאושרים למרות הדלות הרבה.

נעורי עברו עליי בצל הפגזות בלתי פוסקות של קטיושות לעבר העיר: לילות ארוכים הצטופפנו משפחות שלמות במקלטים ציבוריים, איבדתי חברי ילדות ושכנים שנהרגו, בתים רבים נהרסו או נפגעו במהלך תקופה זו. גם בית הספר היסודי "תל-חי" שבו למדתי נהרס בהפגזה באחד הלילות, העיר קרית שמונה הפכה לעיר רפאים.

עוד אירוע  קשה התרחש במהלך חופשת הפסח, ב-11 באפריל 1973 חוליית מחבלים שחדרה לעיר רצחה בדם קר 16 מתושבי העיר ועוד שני חיילים שהגיעו ככוח חילוץ. בין ההרוגים היה גם בן כיתתי, דוד כהן, שנרצח יחד עם אמו ואחותו.

בתום לימודי בתיכון למדתי במכללת בית בארי במסלול הוראה ובשנת 1977 התגייסתי לצבא ושירתתי  כמורה חיילת. תקופת שירותי היא אחת התקופות המשמעותיות בחיי, כיוון שהייתי שותפה לפרוייקט "נערי רפול" שבמסגרתו נערים שנפלטו ממערכת החינוך למדו קרוא וכתוב ובמקביל למדו מקצוע צבאי ובהמשך התגייסו לצבא ושירתו שירות משמעותי ומועיל.

לאחר שחרורי מהצבא נישאתי לשי ז"ל, שהלך לעולמו בגיל 51 בשנת 2005.

הקמנו יחד משפחה נפלאה, נולדו לנו 3 בנים. הבנים כולם שירתו בצבא ביחידות מובחרות וכלוחמים, למדו באוניברסיטה/בטכניון תארים אקדמיים בתחומי ההנדסה וכיום כולם נשואים ועובדים בתחומים בהם התמחו. בשנה האחרונה גם נולד נכדי הבכור.

הזוית האישית

דליה סגל: לצערי, הבנים לא חזרו לגור בראש פינה בגלל בעיות תעסוקה, אך אולי בעתיד המצב ישתנה והם יחזרו הביתה.